זאת הייתה שאלה של זמן עד שהאיראנים שהושפלו הזהירו שתבוא תגובה חריפה מצדם. בטהרן לא זקוקים למערך הביון והמודיעין כדי להגיע למסקנה חד־משמעית שישראל עומדת מאחורי הפגיעה במתקן הגרעין בנתנז. הם קראו את ה"ניו יורק טיימס", את העיתונים שפורסמו בישראל והאזינו לכלי התקשורת שדיווחו שעל פי מקורות זרים, זאת עבודה מקצועית של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
ישראל הרשמית ממשיכה לשמור על שתיקה. אין לה שום צורך לאשר או להכחיש, כשכלי התקשורת עושים עבורה את העבודה - והשלטונות האיראניים מבינים את המסר. אלא שהפרת העמימות התקשורתית כרוכה במחיר שאנחנו עלולים לשלם בתוך זמן קצר בדמות תגובה איראנית קשה.
בשנתיים האחרונות ספגו האיראנים מכות כואבות. אחת מהן הייתה חיסולו של מפקד כוח אל־קודס קאסם סולימאני בידי האמריקאים. המכה השנייה הייתה חיסולו של מוחסן פח'ריזאדה, אבי תוכנית הגרעין האיראנית, באמצע היום על כביש ראשי מזרחית לטהרן. אילו אמצעי התקשורת בישראל היו שומרים על עמימות, למרות הפרסום ב"ניו יורק טיימס", האם גם אז היו האיראנים מייחסים את פעולות החיסול ואת הפיגוע בנתנז למוסד הישראלי? ייתכן שכן. אלא שאז הם היו פחות החלטיים, פחות מושפלים, ונראה שהם היו מתקשים להוכיח את מעורבותה של ירושלים במעשים.
שר הביטחון בני גנץ פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש ממנו לחקור את ההדלפות שקשורות בפעילות נגד איראן, על רקע הסרת העמימות והדיווחים בתקשורת העולמית. זה קרה לאחר שגורמי מודיעין אמרו ל"ניו יורק טיימס" שישראל היא שעומדת מאחורי התקלה של מתקן העשרת האורניום בנתנז. לדעת גנץ "הפטפטת חמורה ביותר", וניתן להבין למי הוא רומז כשאמר "קריצות העין וסיפורי המעשיות בשם גורמים במערב פוגעים באינטרסים של ישראל".
במשך שנים רבות סייעה העמימות הביטחונית לישראל. בעבר, כשצה"ל תקף על פי מקורות זרים שיירות נשק ומחסנים בסוריה, או הגיב בירי ארטילריה, בחר הנשיא הסורי להאשים בכך את המורדים במדינתו, אף על פי שהיה לו ברור מי עומד מאחורי התקיפות. ישראל לא שילמה מעולם מחיר על פעולותיה בסוריה, אם היו כאלה, והעמימות הביטחונית הייתה תמיד חלק מהאסטרטגיה הצבאית.
עד לפני שנים לא רבות הייתה כאן עמימות ביטחונית אמיתית. ישראל לא רמזה ולא אישרה. פעולות שנעשו באיראן בתקופתו של מאיר דגן כראש המוסד לא פורסמו, גם לא בקריצת עין, בעוד היום כל הסימנים מלמדים שההדלפות מתבצעות על ידי מי שבקיאים בנעשה או שותפים לו.
גורמים שעומדים מאחורי ההדלפות מבקשים להסיט לתחתית עמודי החדשות, באמצעות שיטה שאימצו, נושאים שעומדים בראש סדר היום הציבורי, ולהביא לכך שאמצעי התקשורת בישראל יעסקו בהרחבה בנושאי הגרעין ובמה שמתרחש באיראן. הם עושים זאת כדי שהתקשורת לא תעסוק בנושאים משפטיים וחברתיים, שלולא ההדלפות היו מקבלים כותרות ראשיות.
בשבועות האחרונים היו מי ששכללו את השיטה ויצרו מצג שווא כאילו מקורן של ההדלפות בגורמים אמריקאיים, או שהאמריקאים קשורים לעניין. בכירים בממשל בארה"ב, שלא הופתעו לגלות שנעשה בהם שימוש, החליטו שלא להבליג - ובימים האחרונים טרחו לפרסם מיוזמתם הודעות ובהן הבהרות חד־משמעיות שלוושינגטון אין שום קשר, לא לפרסום הידיעות על מה שהתרחש בכור בנתנז, וגם לא לפעולה שבוצעה שם.
לא ברור מה הסיבה שהביאה את ראש הממשלה להתייחס או לרמוז למה שאירע, כשאמר בין השאר "המצב שקיים היום לא אומר שזה המצב שיהיה קיים מחר. קשה מאוד להסביר את מה שחוללנו פה בישראל, במעבר הזה מחוסר אונים מוחלט, שלא היה כדוגמתו בתולדות העמים, לכוח עולמי שהצלחנו לייצר כאן. בוודאי כוח אזורי, אך במובנים מסוימים גם כוח עולמי".
מרחב הכחשה
לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפרת העמימות הביטחונית, יותר מאשר העלתה את האירוע לסדר היום התקשורתי בישראל, פגעה פגיעה קשה ובלתי נסלחת בכבודם של האיראנים, שכאמור כבר הודיעו שלא יעברו לסדר היום על החבלה בכור בנתנז.
ניתן היה להימנע בקלות מתקיעת האצבע בעין האיראנית. זמן קצר לאחר האירוע פרסמו האיראנים הודעה ובה טענו כי הפגיעה בכור נבעה מהפסקת חשמל. הם לא דיברו על פיצוץ ולא עסקו בכך, אלא ביקשו להציג את הפגיעה בכור כתקלה טכנית מקומית. אלא שהפרסום המתריס העמיד אותם במבוכה, השפיל אותם, והבהיר לכל העולם שלא מדובר בהפסקת חשמל תמימה, אלא בפעולה מכוונת שיש לה כתובת ברורה.
כדי לשמור על כבודם ולהוכיח שהם שולטים במצב, התגאו האיראנים בכך שהצליחו לאתר את מי שהחדיר את חומר הנפץ לכור, ופרסמו את תמונתו של רזא קרימי בן ה־43, שלטענתם הצליח להימלט מהמדינה עוד לפני הפיצוץ - ואולם נראה שזה לא האיש שחיבל במתקן.
מה גם שבפיצוץ הקודם פרסמו האיראנים תמונה של חשוד אחר, שגם הוא נמלט לטענתם מהמדינה וטרם נתפס עד היום. כך שקשה לדעת אם מדובר בחשודים אמיתיים, או שהאיראנים מנסים להחזיר בדרך הזאת את כבודם האבוד. האיראנים, כאמור, מבקשים לשדר חזרה לשגרה, אבל יש להניח שיהיו בישראל מי שלא יאפשרו להם לעשות זאת, וידאגו שהסיפור לא יירד מסדר היום התקשורתי, כדי שבמקומו לא נראה כותרות ראשיות אחרות.
ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי נשאל אם היה מאפשר את פרסומה של הפעולה, לו הייתה מתרחשת בתקופתו. הלוי השיב ש"מדיניות של עמימות היא לא מדיניות אך ורק של המוסד, זו מדיניות של ממשלת ישראל, של הקבינט המדיני־ביטחוני, של ראש הממשלה. זו לא מדיניות של ראש המוסד, שמחליט מה לפרסם ומה לא. ולכן צריך לראות את הדברים בהקשרים רחבים יותר".
במשך יותר מעשור של שמירה על עמימות ביטחונית הדוקה, הוסרה לפני שנים חומת השתיקה סביב השמדת הכור הסורי בדיר א־זור. אז קראו לזה "מרחב הכחשה", מושג שנועד לשמור על עמימות, מה שמאפשר ליריב להבליג מבלי שכבודו נפגע, למרות שברור לו מי ביצע את המעשה.
מה שהיה נכון בעבר, נכון גם היום. העמימות שאותה הקפיד לקיים ראש הממשלה אהוד אולמרט בשנת 2007, כשהורה על הפצצת הכור בסוריה, הוכיחה את עצמה. ישראל לא שילמה מעולם מחיר על הפצצת הכור הסורי. לא ברור למה היא מתעקשת לשלם עכשיו על הפגיעה המיוחסת לה בכור הגרעיני בנתנז.
