בזמן העימותים בין הצדדים: החלופות המפתיעות שנשקלות להרכבת ממשלה

כשבערבו של יום פוליטיקאי אחד מבקש להעביר מסר פומבי לפוליטיקאי אחר שאיתו ניהל מו"מ עוד בבוקרו של אותו היום, הניסיון מלמד אותנו כי יש לכך בדרך כלל אחת משתי סיבות. או שהכל התפוצץ להם, אין מה להפסיד ונותר רק להספיק להיות הראשון במשחק ההאשמות. או ששום דבר לא נגמר ומה שלא הולך להם בלחץ סמוי בתוך חדר סגור, אולי ילך בלחץ גלוי שמופעל בשידור החי.

במקרה של בנימין נתניהו ונפתלי בנט, אם לשפוט לפי מופע תחרות ההצהרות לתקשורת שהשניים קיימו ביום רביעי בערב, הדינמיקה בין השניים נעה בין מצב אנוש למצב של "מאמצי החייאה". בנט חוזר ללא הרף על אותו המסר "קח את שבע האצבעות שלנו, תוריד את סמוטריץ' מהעץ, ויש לך ממשלה". ונתניהו מתעקש לתקוף דווקא את בנט, תוך שהוא מאשים אותו במשחק כפול ובאי־קיום הבטחות לבוחר. אומנם הרעיון המקורי של נתניהו היה להעביר מסר לבייס של בנט, לשתול בבוחרי ימינה ספק בצדקת דרכו של מנהיגם, אך הביצוע לא היה מוצלח.

באופן מפתיע, בנט שהופיע ראשון נראה מאופק וממלכתי הרבה יותר. נתניהו, לעומתו, שידר לחץ על גבול ההיסטריה, עלה מיד למתקפה אישית נגד בנט, כאשר ההאשמה המרכזית הייתה שיו"ר מפלגת ימינה, "פוליטיקאי עם 7 מנדטים", לא מוכן לוותר על האמביציות שלו, ומסרב להפסיק כל מגע עם הצד השני ולהישבע אמונים לו, לנתניהו. ואם לא יעשה זאת, ייצא שקרן מושבע כלפי הציבור שבחר בו.

לו במקום נתניהו היה עומד שם, מול המצלמות, כל פוליטיקאי אחר - ההאשמות היו במקום והיה בהן די צדק. רק שכדי לשכנע את הבייס של מפלגה אחרת, המאשים לכל הפחות חייב להיראות אמין. וכאשר לא אחר מאשר נתניהו מאשים מישהו באי־עמידה בהבטחות ובשאיפות להגיע לראשות ממשלה כמעט בכל מחיר - זה נשמע כזעקת הקוזק הנגזל הכי קלאסית שאפשר.

האמת הפשוטה והכואבת היא שאין לנתניהו ממשלה, בעיקר כי הוא הביא את המצב הנוכחי על עצמו. הוא, במו ידיו, ולא כל אלה שאותם הוא מקפיד להאשים כמעט מדי ערב. אין לנתניהו, ובעיקר אין למדינה, ממשלה יציבה זה שנתיים - לא משום שבנט אינו מקיים הבטחות לבוחר, ולא משום שסמוטריץ' מתאמץ יותר מדי בלקיים את הבטחותיו לבוחר, וגם לא משום שתחילה ליברמן, ולאחר מכן סער, אלקין ואחרים עזבו אותו וסירבו להמשיך לתמוך בו - אלא כי הוא האיש שבמו ידיו המיט על עצמו ועל כולם את ההחרמות האישיות נגדו, שהובילו לפלונטר כה הרמטי.