התמונה המוכרת מפרשת ג'ורג' פלויד, שבה נראה שוטר אמריקאי דורך על צווארו של פלויד עד שנחנק למוות, עלולה להמחיש כיצד עובדת הברך של כולנו כשהיא מונחת על צווארה של אוכלוסיית הרצועה. זאת אף שצה"ל מרים מדי פעם את הברך, מניח לפלסטינים ברצועה לחרחר קצת, ואחרי זה שוב פעם מניח את הברך על הצוואר, ובמקביל מתדרך את הציבור שהם התחילו.
גראד באשקלון? צה"ל סגר את מרחב הדיג. מה יעשה מחר עם גראד על באר שבע? יכיל? יסגור את מעברי הגבול? וכל זה בפקודתה של אותה ממשלה שמצליחה בעת ובעונה אחת לבצע מגוון משימות: גם להקשות על העזתים, גם על תושבי הדרום, גם על משפחת גולדין. כל הסיטואציה הזו נובעת מכוונה בסיסית של ממשלת הימין לשמור על בידול בין הרצועה והגדה בשיטת הפרד ומשול, שלעולם מתבררת כשיטת הירי ברגל של עצמך. גם אם זה כרוך בעזרה לחמאס, גם אם זה כרוך בפגיעה בתושבי עוטף עזה.
אומרים שהרמטכ"ל נשאר בארץ ולא טס כמתוכנן לוושינגטון כי חשש מהסתבכות. ייתכן. אבל האם ייתכן שמאחורי ה"חשש מהסתבכות" עומד ראש ממשלה היסטרי שסמוטריץ' מאיים עליו? כדי למנוע התפרקות מנטלית סופית של נתניהו, שיבצע פליק פלאק חסר שליטה, גנץ זקוק לרמטכ"ל כדי לשמור על ה"הכלה".
בעזה ניתן לשמור כביכול על פאסון. הם מרקטים ואנחנו מפציצים, עד שהם מואילים להפסיק. בירושלים, שהיא המפתח לניהול הסכסוך כולו, הממשלה הזו קורסת למהומה המקומית. על הפרק הבחירות העתידיות בשטחים עם אפשרות לעליית כוח משמעותית לחמאס בגדה. לכאורה הממשלה הצליחה: אבו מאזן רוצה לדחות את הבחירות ואת האפשרות שהבידול בין הגדה והרצועה יבוטל מעשית, אם חמאס ינצח.
אלא שלחמאס יש כלים משלו להבערת השטח, לממשלה יש כלים משלה לדיכוי הבעירה, וההמשך ברור: המשטרה מגדרת את הכניסה לשער שכם, עשרות צעירים ערבים מתכתשים עם המשטרה, ארגון להב"ה מביא את הקוזאקים שלו, נציגיו בכנסת מגבים אותו, והתוצאה: הגדרות מוסרות, התמיכה בחמאס בגדה עולה.
כך זה בשבוע אחד בסגנון נתניהו, שלא לדבר על הכאוס בוושינגטון, בטהרן ובניסיונות הנואשים לשרוד בביצה הפוליטית ובמאבק ציבורי נגד מערכת המשפט. ככה צריכה להצטייר קריסתה של ממשלה: מלחמת מאסף אבודה נגד כל העולם. הימים האחרונים היו עוד הוכחה מדוע הממשלה הזו מחייבת שינוי אמיתי. לא "ממשלת שינוי", אלא ממשלה שיש לה מפתח ברור לשינוי: הסדרה עם חמאס וקיום בחירות הוגנות. אם לא אצל היהודים, לפחות אצל הפלסטינים.