רוב חיי היה לי בית פוליטי. למעשה די נולדתי לתוכו. מגיל צעיר היה ברור בבית שאנחנו רוויזיוניסטים או חרותניקים או ליכודניקים, תלוי בתקופה ובפרזנטור. לא היה מקום לתהיות פוליטיות, והתנועה הייתה חלק מהוויה, מהשכונה בנתיבות.
זה התחיל בגיל צעיר מחברוּת בתנועת הנוער בית"ר והמשיך בשם הארוך ביותר בהיסטוריה שניתן לאחי הקטן - זיו זאב מנחם בגין. הזהות המזרחית התחברה באופן טבעי וחיזקה את השיוך הפוליטי.
הנוסחה הייתה די פשוטה. מצד אחד היו המפא"יניקים שהתגזענו על עולי צפון אפריקה, שזרקו אותם בשום מקום, שלא חילקו את המשאבים באופן צודק, שהפלו, הסלילו וחסמו. ומהצד השני הקבוצה של בגין המושיע, זה שראה את העוול, נתן לו הכרה ורצה לתקן.
עברו שנים והמאבק המזרחי עדיין נשאר בתוכי. עם זאת, משהו בשיוך הפוליטי שלי כבר לא מרגיש לי שלם בתקופה האחרונה. לצד ההבנה שהליכוד בהובלת נתניהו השתנתה, שבינו לבין רוח המפלגה לא נותר דבר אמיתי מלבד ניסיון מלאכותי להתחבר למותג "בגין", על מנת לגרוף הון פוליטי, התחזקה אצלי ההבנה שכבר אין דבר כזה דפוסי הצבעה מזרחיים.
מה שחידד לי את התובנה באופן סופי, מלבד פילוח נתוני ההצבעה במערכות הבחירות האחרונות, היה נאומי הבכורה של הח"כיות אמילי מואטי מהעבודה וגלית דיסטל־אטבריאן מהליכוד. שתיהן בחרו לתת מקום מרכזי בנאום שלהן לזהות המזרחית, אבל כל אחת בחרה להשתמש בזהות הזאת על מנת להעביר מסר פוליטי אחר.
ח"כ מואטי ילידת נתניה סיפרה על ילדות בשכונה שבה היו פשיעה, סמים וזנות מגיל צעיר. היא פתחה את הנאום בהתנצלות בפני חבריה שלא זכו להגשים חלומות ולחוות הצלחות. היא סיפרה על אנשים שמשימת חייהם הייתה לשרוד והסבירה "שאין איש שבוחר בפשע". היא דיברה על "אנשים נפלאים עם תקרת בטון מעל הראש, מוחות מבריקים שהוסללו למסגרות מקצועיות, מבלי שמישהו במערכת בדק את היכולות או השאיפות שלהם".
הסיפור האישי שלה והזהות המזרחית שהבליטה בנאום שימשו אותה לשפיכת אור על העוולות הרחבות יותר ועל הפערים שעדין לא הצטמצמו: האחוז הנמוך של מזרחים בסגל הבכיר של האקדמיה, היעדר הבחירה שדוחק אנשים לחיים של פשע, והניסיון להציג את כל אלה כנחלת ההיסטוריה. הנאום שלה היה קריאה לתיקון.
נאומה של ח"כ דיסטל־אטבריאן נפתח בסיפור ילדותה העממית בירושלים, לצד תיאור חוויית הרדיפה והגזענות שחוו הוריה כיהודים באיראן. סיפור הרדיפה שלהם נקשר עד מהרה ל"רדיפה" הפוליטית שבו מצוי ראש הממשלה. לדבריה, המערכות הגדולות בישראל נרתמו למאבק בנתניהו: "הם נלחמים ברעייתו, הם נלחמים בילדיו, הם נלחמים בשמו הטוב, הם נלחמים בחפותו, ואני יודעת היטב, הם בעצם נלחמים באבי ובאמי".
דיסטל־אטבריאן בחרה להקריב את זהותה המזרחית על מזבח נרטיב הרדיפה שממנו סובל כביכול בנימין נתניהו. כל זאת רק משום שהוא הנבחר של ישראל השנייה.
"הוריי אומנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק האבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואמי ועוד שני מיליון חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים, והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
על פניו, משהו בזהות הפוליטית שלי היה אמור לחבר אותי יותר לנאומה של דיסטל־אטבריאן, אבל זה לא קרה. דווקא הנאום של ח"כית מהעבודה שרחוקה מתפיסותיי הפוליטיות גם היום, היה זה שכבש אותי. הנאום שלה עשה שימוש בזהות המזרחית על מנת לקדם ערכים של שוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה הישראלית, לעומת נאום שרתם את הזהות המזרחית לעוד ריקוד בפסטיבל פולחן האישיות למנהיג נתניהו.
הפער בין שני הנאומים האלה הבהיר לי יותר מכל שיש דברים שאי אפשר לדחוק בכוח לקופסאות של ימין ושמאל. שיש רגעים שבהם אתה נדרש להתעלות מעל לזהות הפוליטית שלך, רגעים שבהם אתה צריך לבחור במדינה ובשמירה על מוסדותיה ולא בטובת המפלגה שלך או נציגיה.
הצבעה היברידית
נאומה של דיסטל־אטבריאן הוא המשך ישיר לתיאוריה שמקדם בלהט ד"ר אבישי בן חיים. זאת שמבקשת לשעבד את הזהות המזרחית לטובת נתניהו, זאת שמבקשת להשתמש בזהות המזרחית כחומה בצורה להגנתו של ראש ממשלה חשוד בפלילים, שכוחו הפוליטי הולך ונשחק.
הלהט שבו מנסים לקדם את התיאוריות המופרכות של רדיפת ראש הממשלה ותפירת התיקים, רק כי הוא המנהיג של ישראל השנייה, נועד לעצור את בריחת הקולות. עד כדי כך שישנו ניסיון מתוחכם לשלול מאלו שבחרו להתנער מדרכו של נתניהו את הזהות המזרחית שלהם, באמצעות המשוואה שאם אתה לא ביביסט, אתה לא מזרחי אמיתי.
לאנשים שהזהות המזרחית שלהם חשובה להם, דומה הדבר לאזיק פוליטי כבד משקל, שעשוי לקשור אותם להצבעה שהם כבר אינם מרגישים שלמים איתה. הם שואלם את עצמם אם אני לא תומך בנתניהו, אז זה אומר שאיבדתי את קבוצת ההשתייכת שלי? שעברתי מישראל השנייה לראשונה? זה אומר שנטשתי את חבריי מהשכונה מאחור?
תיאוריית ישראל השנייה מכילה אלמנטים גזעניים וביטויים כמו "הסנטימנט המזרחי", כאילו יש איזה איבר בגוף שצומח רק למזרחים. היא מייחסת למזרחים הצבעה שבטית ולא רציונלית, בדיוק כמו זאת שמייחסים לה אין ספור חוקרים אליטיסטים בשלל מחקרים שנכתבו תחת הכותרת "מדוע מזרחים מצביעים ליכוד"?
היא אינה משלימה עם השינוי בדפוסי ההצבעה של הקול המזרחי ומהמעבר מהצבעה שבטית להצבעה היברידית. היא אינה מכירה בזכותו של המזרחי לדעה משל עצמו. היא מייחסת לעדתיות השפעה גדולה יותר על דפוס ההצבעה מאשר פרמטרים מעמדיים כמו רמת השכלה והכנסה - ובעיקר סוחרת בזול בזהות המזרחית בלי לשנות דבר במציאות העגומה.
[email protected]