זה זמן מתאים לדבר על הציונות הדתית. אז דיברנו. שלישי בערב, כמה חוקרים ואנשי מעשה, כמה עשרות סקרנים, כמה שקופיות, כמה נתונים. ניסיון, לא ראשון ובטח לא אחרון, לזהות את גרעין המהות של הקבוצה הזאת, וממנו לגזור גם את גודלה והמגמות המאפיינות אותה.
הסיבה: ספר חדש של אריאל פינקלשטיין, "החברה הדתית־לאומית בנתונים". לא בדיוק ספר קריאה שווה לכל נפש. יותר סיכום של מחקר דקדקני.

פינקלשטיין מציג בו כמה עובדות מוסמכות, על חינוך והפרדה מגדרית, על עמדות והתנהגויות. דבר אחד אינו יכול לעשות: לקבוע בוודאות אם מדובר ב"מגזר". הוא סבור שכן, וכמותו גם שאר משתתפי האירוע של שלישי. עכשיו רק צריך לשאול מהו "מגזר". מהתשובה ייגזרו מסקנות גם על נשות ואנשי הכיפות הסרוגות.

כאמור, זהו זמן מתאים לדבר על הציונות הדתית, שאחד מנציגיה המובהקים נראה לפתע כמועמד ריאלי לראשות הממשלה. נפתלי בנט אומנם חובש כיפה קטנה. אומנם נשוי לחילונית. אומנם דובר ישראלית שוטפת במבטא צה"לי. אבל שלא תטעו לרגע: אם יהיה ראש הממשלה, ייעשה לגאוות המגזר. להוכחה ניצחת שכל מה שנאמר והובטח – אנחנו המנהיגים, אנחנו חוד החנית, אנחנו קבוצת העילית – מתקיים. ראש ממשלה עם כיפה. ראש ממשלה מישיבה תיכונית. ראש ממשלה שהדריך בבני עקיבא.

ראש ממשלה שאחרי שעשה את כל הדברים האלה החליט להישאר שייך לקבוצת השייכות שלו. לא כמו בני גנץ שלמד בממלכתי־דתי אבל לא נשאר דתי. לא כמו יולי אדלשטיין, שחובש כיפה אבל לא עשה את המסלול הציוני־דתי של הזרם המרכזי. בנט עשה את המסלול ונשאר על המסלול. יש רבים כמותו, אבל רבים מאוד לא בדיוק כמותו.

# # #

כמה ישראלים משתייכים לציונות הדתית? זו אחת השאלות שאפשר לדון בה ארוכות, בלי להגיע למסקנה חותכת. אמור לי מיהו ציוני־לאומי ואומר לך כמה יש. האם ציוני־דתי חייב לחבוש כיפה? האם היא חייבת להיות סרוגה? האם יש הכרח שיניח תפילין? האם הכרח שזה יהיה כל יום? האם הוא מחויב בעמדה פוליטית מסוימת, בהצבעה למפלגה מסוימת? פינקלשטיין קובע במחקרו "כבין חצי מיליון למיליון" בוגרים. או שהם קצת יותר מ־10% מהיהודים, או שהם קצת יותר מ־20% מהיהודים. יחי ההבדל הקטן.

תשאלו: למה אי אפשר פשוט לספור אותם? התשובה היא: כל ספירה מולידה תוצאה אחרת, תלוי מה שואלים ואת מי. האם מבקשים הגדרה עצמית? ומה היא כוללת? רק "דתי" או "ציוני־דתי" או "דתי־לאומי" או "שייך למגזר הדתי־לאומי". יש הרבה אפשרויות והרבה מספרים. ועוד לא אמרנו כלום, כי זאת רק הגדרה עצמית, אבל מה עם התנהגות בפועל? ניתן דוגמה: נניח שמישהי קוראת לעצמה "ציונית־דתית" אבל לא מקפידה לאכול כשר, או נוסעת ברכב בשבת האם נחשיב אותה? ומה עם גבר שאומר שהוא "דתי" אבל לא מניח תפילין?

לקראת הדיון לקחנו את נתוני המחקר "יהדות ישראלית" של המכון למדיניות העם היהודי, ובנינו מהם טבלאות נתונים לפי קריטריונים מתגלגלים. מתחילים בקריטריון אחד, מוסיפים עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ורואים מה קורה לשיעור הציונים הדתיים באוכלוסייה היהודית. הגדרה עצמית: קצת יותר מ־20%. הוסיפו נסיעה בשבת, יורד ל־18%. הוסיפו תפילין, יורד ל־17%, וכן הלאה. ניסינו את התרגיל הזה עם כל מיני קריטריונים (טבלה אחת מצורפת, הנתונים של פרופ׳ קמיל פוקס, העיבוד של נוח סלפקוב). בכל פעם התקבל מספר קצת אחר. כאמור, אמור לי מיהי ציונית־דתית, ואומר לך כמה יש.

וכמובן, השאלה כמה יש היא רק כסות לשאלות המעניינות יותר: מה מפריד בין חברי הקבוצה הזאת ומה מאחד אותם? מה עושה אותה קבוצה, והאם היא קבוצה? האם אפשר להיות ציוני־דתי בלי להאמין בארץ ישראל השלמה? האם אפשר להיות ציונית־דתית בלי לחבוש כיסוי ראש? אפרת שפירא רוזנברג, שהועמדה לא מזמן בראש הארגון הדתי־פמיניסטי קולך, הזכירה שחלק ניכר מהקריטריונים הקובעים את גבולות המגזר הם גבריים, כמו כיפה, וכמו תפילין. היא הופיעה בזום בלי כיסוי ראש. משמע, אינה מחשיבה כיסוי ראש לאישה כסימן גבול מגזרי. בהתאם, היא סבורה שהגבולות הנוגעים לנשים מטושטשים יותר. כשגבר עוזב – מיד רואים. הוא "מוריד את הכיפה". כשאישה עוזבת – מי בכלל יודע.

# # #
הנה, הגענו לשאלת העזיבה. הציונות הדתית מוטרדת ממנה מאוד. עוסקת בה בלי סוף. אולי זה גורלו של מגזר שתקע את עצמו, לפחות תודעתית, בין לבין. מצד אחד, חרדים אדוקים, מצד שני, חילונים משוחררים. פינקלשטיין עוסק בספרו בהרחבה רבה בשאלת נטישת המגזר, ומספק כמה מחידושיו העיקריים בזירה הזאת. קודם כל, הוא מסכים שיש עזיבה. ומסכים שהיא נרחבת למדי. אין דרך לטעון אחרת. ומצד שני, הוא טוען שיש פחות עזיבה מכפי שנדמה. לא מחצית, גם לא 40% עוזבים את המגזר. אולי פעם היה כך, בדורות קודמים, אבל לא בדור הצעיר. אז כמה כן? כאן גם פינקלשטיין נתקע, כמו כולם. הגדירו "עזיבה", ונאמר לכם כמה עוזבים. האם מי שפעם היה "דתי" והיום הוא "מסורתי דתי" נחשב לעוזב? האם מי שגדלה בבית מסורתי, הלכה לבית ספר דתי, ואחרי הצבא נעשה מסורתית – היא עוזבת?

הנתונים לא עושים לאף אחד חיים קלים. רוב הדתיים לא נשארים בקבוצת המקור שבה גדלו. אם גדלו בבית "דתי", היום יגדירו את עצמם "דתי ליברלי" או "מסורתי" או "דתי תורני" או "חרדי" (בשיעור נמוך יותר). כך ששוב, השאלה היא היכן עובר הגבול. האם דתי ליברלי (שיעור ניכר מהם לא מניחים תפילין כל יום) עודו שייך לציונות הדתית? ומה עם מסורתי, שלא נוסע בשבת – בדרך כלל – אבל לפעמים כן?

הציונות הדתית היא קבוצה תוססת, אידיאולוגית ומעשית. זה מה שכל כך מעניין בה, ולפעמים מתיש. זה גם מה שמקשה על המדידה המסודרת שלה. המגזר בתנועה, המגזר בוויכוח. על פוליטיקה (בצלאל סמוטריץ׳ או בנט), על פמיניזם (בבית הכנסת ומחוצה לו), על סמלים ומוסדות (צפו בסדרת הטלוויזיה של יאיר אטינגר על הרבנות הראשית, פעם מוסד ציוני־דתי מוביל, והיום בקושי סחבה). כמעט מחצית מבתי הספר היסודיים של הציונות הדתית מעורבים, בנים ובנות, המחצית השנייה (56%) נפרדים.

פינקלשטיין מוכיח שהאליטה הכלכלית־חברתית הדתית הולכת יותר לנפרד, הציבור שהפרופיל הכלכלי־חברתי שלו יותר נמוך הולך למעורב. ומצד שני, הישגי התלמידים במעורב, בעיקר במקצועות החול החשובים מתמטיקה ואנגלית, טובים יותר. כלומר, האליטה שולחת את בניה ובנותיה לבתי ספר שיוציאו אותם מהאליטה.

מה משותף לכל חברי וחברות המגזר, המתקוטטים בלי סוף על סוגיות חשובות יותר (כמו ממלכתיות מול התבדלות) וחשובות פחות (כמו גובה המחיצה בבית הכנסת)? קודם כל, זה מה שמשותף. זה שיש להם על מה להתקוטט. קטטה יצרית, לעתים אלימה, קולנית, עולבת ונעלבת, אבל מאוד משפחתית, מאוד שבטית.

כשינון מגל אמר לפני כמה ימים שתם עידן הציונות הדתית, הוויכוח התלהט, משום שהוא עצמו היה מועמד של הבית היהודי לכנסת. ומשום שעצם הרעיון שתם עידן מאשרר בדיעבד את הטענה שהחל "עידן" – עידן שיכול להמשיך או להסתיים. עידן הציונות הדתית, שמתבקשת השאלה מה טבעו ומה הביא בכנפיו. כמובן – חוץ מהאפשרות שבנט יהיה ראש ממשלה.

סטיית תקן
1. כדי שלא ייצא שעסקנו השבוע רק בדתיים, נמליץ על ספר חדש  "nones" העוסק בעלייתה המהירה של החילוניות באמריקה. הנתונים מאלפים, והמסקנות לא פחות מהן. בטח עוד נכתוב עליו בהרחבה, אך בינתיים נצטט את המחבר ראיין פ. בורג', שאמר לי השבוע דבר פשוט: הפוליטיקה נעשתה לבסיס הזהות, והדת הולכת בעקבותיה. כלומר, קודם מגבשים דעה פוליטית, ולפי הדעה הפוליטית בוחרים אם להיות דתיים, וכיצד ועד כמה.

2. נכון, זה המצב באמריקה. אבל לא לגמרי בטוח שישראל שונה. גם כאן, הקשר המובהק של הימין והדת, השמאל והחילון, מאפשר להעלות השערות דומות על מה הביצה ומה התרנגולת, הפוליטיקה או הדת.

3. באתר המדד חשפנו השבוע דבר מעניין, שגם הוא מעיד עד כמה הפוליטיקה עומדת ביסוד ההערכה שלנו כמעט בנוגע לכל דבר. מי היה שר החינוך הטוב יותר, שי פירון, שקידם "למידה משמעותית", או נפתלי בנט, שקידם לימודי מתמטיקה. לכאורה, זו שאלה שהתשובה עליה תלויה בהעדפה החינוכית שלכם, למעשה, זו שאלה שהתשובה עליה לגמרי מפלגתית. מצביעי כחול לבן והעבודה העדיפו את פירון, מצביעי הליכוד וימינה העדיפו את בנט (אם תשוו נתוני ציוני בגרות, תגלו שדווקא המצביעים שהעדיפו את פירון הם אלה שמצליחים יותר במתמטיקה).