1. אבק דרכים
"יש שר משפטים בירושלים! ברכות לחברנו אופיר אקוניס והרבה הצלחה!", זה היה נוסח ציוץ שצויץ מחשבון הטוויטר של ח"כ אבי דיכטר. הוא אפילו תייג את חתן השמחה עצמו, "שר המשפטים" הטרי אקוניס (שלא צייץ מחשבונו מאז 2017). למחרת התהפכו הברכות על המברכים.
השר הטרי הבשיל, הרקיב ונשר מהעץ תוך יממה. במקום להיות תלויה במסדרון ההוא בצלאח א־דין, מתנוססת תמונתו של אקוניס עכשיו במסדרון הקלון של כל אלה שבנימין נתניהו עשה עליהם סיבוב: המועמד לשעבר לתפקיד שר האוצר ניר ברקת, לידו, על מסמר חלוד, תלויה תמונת המועמד לראש רשות מקרקעי ישראל "מיד לאחר הבחירות" משה כחלון, נגיד בנק ישראל הבא יעקב פרנקל ועוד עשרות רבות של פראיירים במקרה הטוב או נוכלים־מזדמנים במקרה הרע שפילסו את דרכם אל הפנכה כדי שתכולתה המבאישה תימרח על פרצופם.
נחזור לדיכטר. בשנה הבאה יחגוג 70. לפני 21 שנה מונה לראש השב"כ. הוא היה ראש שב"כ מצוין. אמיץ, ישר, חותר למגע, לוחם באינתיפאדה. הוא נתן עשרות שנים לביטחון המדינה. לפני 15 שנה כבר היה השר לביטחון הפנים. עכשיו הוא מוצא את עצמו נלחם, כתף אל כתף עם מאי גולן, על גישה לפנכה המרקיבה בבלפור. מגחיך את עצמו בברכה הגרוטסקית למינוי לא חוקי, כדי להצליח להיות ראשון המברכים והקופצים בראש. אולי כך הוא יוכל לשוב ולהיות שר בממשלת ישראל.
צר לי על דיכטר. הוא יודע את האמת. הוא יודע שנתניהו מתנקש במערכת המשפט כדי להימלט מאימת הדין. הוא יודע שמדינת ישראל נחטפה על ידי נאשם שמתעלל בה כרצונו. הוא יודע שנתניהו העביר חוק שלא מאפשר לו למנות שר משפטים (כי תיק המשפטים הופקד בידי המחנה השני), והוא יודע שנתניהו גורר את ישראל לארבע מערכות בחירות רק כי הוא משוכנע שאין מדינה בלעדיו ואין בלתו. אף על פי שהוא יודע את כל זה, הוא ממשיך להתקוטט עם אוסנת מארק, דודי אמסלם וניר ברקת על השאריות שנותרו במיץ של הזבל.
זהו אחד מנזקיו הגדולים של נתניהו. יכולתו לקחת אנשים ראויים, ישרים, פטריוטים ישראלים וציונים נלהבים, ולהפוך אותם לאבק דרכים, למתפלשים בעפר רגליה של משפחה נטולת מעצורים. פעם הוא ביקש משריו "להיות כחלונים". אחר כך גירש (גם) את כחלון. עכשיו המשימה היחידה היא לכשכש בזנב, להתיישר מאחורי כל ספין שקרי, כל תועבה מזדמנת, בתקווה לזכות לקורטוב של תשומת לב ובעקבותיה, אולי, למינוי כלשהו. אם לא שר, אז לפחות סגן שר.
"הוא מוכן להציע ראשון ברוטציה גם לדג שלי", אמר לי השבוע אחד מעוזריו הבכירים של ראש מפלגה, "הוא סנטימטר מלהציע רוטציה למנסור עבאס, הבעיה שלו היא שאף אחד לא מאמין לאף מילה". הסיפור הזה מזכיר לי את נתניהו של הקדנציה הראשונה, אי־שם בניינטיז. יום אחד נקלעו חמישה בכירי ליכוד לשולחן משותף. נתניהו היה ראש ממשלה צעיר וטירון, ממשלתו קרטעה, הסקנדלים רדפו זה את זה. "בזמנו הוא הציע לי להיות מספר 2 שלו אם אתמוך בו לראשות הליכוד", סיפר אחד הבכירים. "גם לי", הוסיף בכיר שני. "וגם לי", ציין השלישי ובעקבותיו גם הרביעי והחמישי. התברר ששלושה מהם החזיקו הבטחה כתובה, לאותו מספר 2 ממש. מיותר לציין שאף אחד לא זכה להיות מספר 2 מסיבה פשוטה: לאיש הזה אין מספר 2. למזלנו.
2. תוכנית גנץ
זה היה השבוע של בני גנץ. דג הזהב הפך לכריש. הרמטכ"ל הבין שבפוליטיקה אין גנרלים, יש רק חיילים וסכינים. הטירונות הפוליטית שעבר הייתה ארוכה יותר מהטירונות בצנחנים. היא נמשכה שנתיים. הוא הבין, באיחור רב, שבג'ונגל הפוליטי צריך לתת את המפתחות למקצוענים.
הצוות הנוכחי שלו נותן עבודה. ביום חמישי שעבר הצטרף לצוות עו"ד רונן אביאני כמנהל המו"מ. ליד אביאני, שועל הוא שה תמים. אביאני לא רואה בעיניים ולא לוקח שבויים והוא זה שאחראי על אירועי הימים האחרונים שהפכו את גנץ מגרוטאה פוליטית מביכה למגן הדמוקרטיה, נוטר עולם המשפט ומי שעשה בית ספר לקוסם הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל.
כשנכנס לתפקיד בחמישי, הבין אביאני שאף אחד לא לוקח את גנץ ברצינות. איש לא מדבר איתו, מנסה להבין אילו תיקים הוא מבקש בממשלת השינוי. נוכח־נפקד. ביום ראשון נודע שפגישת לפיד עם משה גפני המיועדת לשני, בוטלה. אביאני זיהה את ההזדמנות. עוד באותו יום הבליח יענקי קנייבסקי בקומה ה־14 במשרד הביטחון, לפגישה עם השר. תמונה מהאירוע ההיסטורי מצאה דרכה לתקשורת איכשהו.
הפגישה הייתה טובה באמת. גנץ קרוב לעולם התורה. הוא בוגר ישיבה, כידוע. אירועי הקורונה וההיחלצות של משרד הביטחון וצה"ל לטובת הערים החרדיות קירבו בינו לבין המגזר. הוא הבטיח לקנייבסקי ג'וניור ש"לא חשוב איפה אני אהיה, תמיד אדאג לכם". הנכד הראשון נפעם.
הוואטסאפים ששיגר לאנשי גנץ אחרי הפגישה בישרו על ציר חדש, ברית חדשה, מה שתרצו. אנשי נתניהו, שהזדעקו לתבוע את עלבונם, קיבלו תשובות ישירות. גנץ איש מצוין, נאמר להם, איך הגעתם למצב כזה איתו?
למחרת הפגישה הזו יצרו נציגי לפיד קשר עם גנץ בפעם הראשונה. "חבל שהיינו צריכים לדבר איתם דרך גדול הדור", אומרים אצל גנץ. אבל זו הייתה רק ההתחלה. ביום שלישי הגיע זמנה של ישיבת הממשלה שכפה בג"ץ, לדיון במינוי שר משפטים. לקראת הישיבה הזו, היוצרות התהפכו: גנץ הגיע אליה מוכן, מאומן ומתורגל. נתניהו הגיע בעיקר מבוהל. התוצאות היו בהתאם.
לגנץ הייתה תוכנית מגירה מפורטת, עם כל התרחישים. אביאני הוא עורך דין. הוא ידע שבקצה האירוע ממתין דיון בבג"ץ, שאיבד מזמן את סבלנותו. לכן הוא החליט לקחת את גנץ לקצה מול נתניהו. הדבר היחיד שלא הובא בחשבון היה האפשרות שנתניהו יאבד עשתונות בצורה מוחלטת ויעלה מועמד מטעמו. זה קרה. זו הייתה אחת השגיאות האסטרטגיות הדרמטיות ביותר שנתניהו עשה בשנים האחרונות. תכף נגיע אליה.
עוד קודם הכינו אנשיו של גנץ את הישיבה בקפדנות. הם בדקו, שוב ושוב, שעל סדר היום כתוב "מינוי שר המשפטים בני גנץ". שלא תהיה שם מילה נוספת. על פי החוק, ההסכם הקואליציוני ותקנון הממשלה, זה יאפשר להעלות רק את מועמדותו של גנץ. זה התאפשר רק בגלל התערבות בג"ץ, וגנץ לא התכוון לתת לנתניהו למסמס את זה.
התוכנית של גנץ הייתה ללכת להצבעה. יאושר, טוב. לא יאושר, פחות טוב אבל אז בג"ץ יתערב. הוא התחבר לישיבה בשלב הראשון מביתו, אחר כך נכנס לרכב ונסע לג'וליס, שם המתינו לו הרמטכ"ל וכמה מבכירי אט"ל לישיבת עבודה. לשר הביטחון הותקנה מערכת מיוחדת ברכב המאפשרת לו להשתתף בישיבות הזום השונות בתנאים אופטימליים. הבעיה היא שהישיבה עצמה הייתה הרבה פחות אופטימלית. שרי הליכוד הממושמעים עלו בזה אחר זה כדי לתקוע את האירוע, לחרף את כחול לבן, את גנץ, את המינוי ואת הכל. הגדישו את הסאה אמיר אוחנה ("שנשמע כמו חבר במשפחת פשע", אמר לי השבוע אחד מאנשי גנץ) וכמובן, מירי רגב, שהחלה לצווח שגנץ לא מקדם מינויים במשרדה ("לא נכון", אומרים אצל גנץ, "מי שתוקע זה משרד האוצר").
בינתיים הגיע גנץ לג'וליס, לקח איתו את האייפד והציב אותו בטווח נגיעה. כשסאת סבלו נגדשה, אל מול האשמותיה של מירי רגב, סבלנותו פקעה. הוא פתח את הזום ואמר "רבותיי, זה נגמר. ראש הממשלה, מבחינתי תם האירוע. אני דורש הצבעה כאן ועכשיו". נתניהו נדהם. ההצבעה התקיימה, המינוי נדחה ברוב שרי הליכוד. גנץ זעם. אבל ההפתעה האמיתית עוד המתינה לו. נתניהו הגיב מיד: אני רוצה להציע מועמד נגדי. אופיר אקוניס. ושוב, הצבעה והמינוי אושר. גנץ השתולל, היועץ המשפטי לממשלה, שנתניהו סירב להעניק לו את זכות הדיבור כדי שיברר אם המהלך חוקי, השתולל אף הוא. את נתניהו זה לא עניין. הוא היה באמוק. "זה נראה כאילו מישהו מפעיל אותו מרחוק", שחזר אחד ממשתתפי הישיבה האסונית. כך או אחרת, אקוניס הפך לשר המשפטים. כאילו.
הישיבה יצאה להפסקה. במהלכה הבין נתניהו את גודל האסון. הוא התקשר לגנץ. גנץ סירב לקבל את שיחת הטלפון. "תגידו לראש הממשלה", אמר לאנשיו, "ששר הביטחון ידבר איתו רק על נושאים ביטחוניים או מבצעיים דחופים". נתניהו לא ויתר. התקשר שוב, ושוב. אחר כך הקליט סרטון מפויס שבו הוא מציע להידבר ולהגיע למועמד מוסכם. הוא שכח, כנראה, שכבר מינה שר משפטים טרי, אבל נזכר שהדיון בבג"ץ עומד להתקיים ולא צפוי לו שם שום דבר טוב.
הסוף ידוע. נתניהו התקפל ביבבה. הוא הבין שהאירוע כולו נגוע בניגוד עניינים חריף. הוא עוד לא חתם על הסכם ניגוד העניינים שעליו הבטיח לחתום (על הבסיס הזה קיבל את פסיקת בג"ץ שהכשירה את כהונתו), ועכשיו הוא מעלה, בשמו, את המועמד לשר משפטים ומביא לאישורו, בניגוד לחוק יסוד שהוא עצמו חוקק. ועוד לא הגענו לנזק שהוא המיט על עצמו בחזית הפוליטית. גדעון סער פרסם מיד ציוץ שכולו גועל מהאירוע, וגם נפתלי בנט צייץ ציוץ ביקורתי, אם כי הרבה פחות בוטה. נתניהו ניסה למזער נזקים, אבל הצליח בעיקר למזער את עצמו לגודלו הטבעי: "מלאך חבלה" (יצחק שמיר).
ביממה שחלפה בין המינוי של אקוניס לקבורתו קבורת חמור, ניסה נתניהו לזחול לעבר גנץ, אבל נדחה בשאט נפש. "בוא נגיע למועמד מוסכם", שיגר ראש הממשלה מסרים לחליפו, ונדחה. "המועמד היחיד זה גנץ", נאמר לו. עד שנשבר. ביום רביעי ישב גנץ עם אחד מאנשיו כשיצאו הפושים שנתניהו ממנה אותו לשר המשפטים. העוזר עדכן אותו. "ביבי ממנה אותך", אמר לו. גנץ חייך. "שחיתות", אמר, "עכשיו הוא ממנה, כשזה מתאים לו".
גנץ צריך להיזהר שההצלחה הזו לא תסחרר אותו. ביומיים האחרונים השאלה שמסעירה את המערכת היא האם גנץ תופר ממשלה עם נתניהו מאחורי הגב של כולם. האם ייעתר להצעת נתניהו להיות "ראשון ברוטציה". גנץ לא הכחיש את האפשרות הזו במפורש בראיונות שנתן ביום רביעי. מכאן ועד המסקנה שהוא מתכוון להבריז למצביעיו פעם שנייה, ארוכה הדרך.
אני מעריך שגנץ ממשיך לשחק פוקר עם לפיד. אגב, אביאני הוא חובב פוקר מקצועני ("הולדם"). הוא יודע שההצעה של נתניהו נועדה, בעיקר, להלחיץ את בנט. מה שגנץ באמת רוצה זה להביא להפנמה ב"גוש השינוי" שהוא יותר לגיטימי לתפקיד מנהיג הגוש מיאיר לפיד. כן, היריבות ההיא עדיין חיה ובועטת. גנץ במומנטום והוא מנסה להבקיע הלאה. אם לא ייזהר, ימצא את עצמו בסופו של דבר לבד.
3. מיזם השינוי
ביום רביעי ישב יאיר לפיד לפגישה ארוכה עם זאב אלקין. במהלכה התברר להם שזו פגישתם האישית הראשונה אי־פעם. נרשמה כימיה משובחת. דיברו הרבה על שחמט. אביו של לפיד, טומי ז"ל, היה יו"ר איגוד השחמט הישראלי, אחותו הייתה אלופת הארץ לנוער. גם לאלקין ניבאו, בנערותו, עתיד מבטיח בתחום הזה, אבל הוא פרש כי המתח הרב במשחקים עשה לו אולקוס. מעניין מה עושה לו המתח בפוליטיקה או ההתחככות בטיפוסים כמו רמי בן־יהודה.
כך או אחרת, הקרח בין השניים נשבר. לפיד הבין את חשיבות ניסיונו של אלקין והצורך לדאוג שיהיה בתוך האוהל, כדי שלא יזיק לו מבחוץ. חבל שאי אפשר לעשות פגישה דומה עם איילת שקד, שחותרת בכל כוחה לכיוון נתניהו והליכוד. היא מכורה להשפלותיה של הגברת נתניהו, כנראה. שקד דוחפת את בנט לזרועות נתניהו בעוד יועציו הקרובים, שלום שלמה וטל גן צבי, נקרעים בין האפשרויות. "בנט מוקף ביביסטים", אומר מישהו בגוש השינוי, "הוא מנסה להיחלץ מחיבוק הדוב שלהם".
בהקשר הזה, סופרה השבוע אגדה אורבנית (כנראה נכונה) על מדגם הטלוויזיה בבחירות 2013, הבחירות הראשונות של בנט. בסקרים הוא המריא אז לסביבות ה־18 מנדטים ולרגע נראה כאיום על נתניהו. את המדגם ראה בנט עם אביו (שנפטר בינתיים), ג'יימס בנט. כשעקומת המנדטים של הבית היהודי (אז) התייצבה על 12 מנדטים בלבד, קפץ האב משמחה. "אבא, למה אתה שמח, היינו כבר 18 מנדטים", שאל בנט את אביו, שענה "כן, אבל ביבי ניצח!". בנט האב לא ידע אז שאותו נתניהו, שעל ניצחונו עלץ באותו לילה, יכפיש אותו אחר כך דרך אתר "וואלה".
לפיד, מצדו, ממשיך להפגין רוגע. הוא התבגר והבשיל בשנים האחרונות. הוא המבוגר האחראי של האירוע, אבל הוא צריך להיזהר שלא יגיע בסוף לדיור מוגן, במקום לבלפור. על פי לפיד, הקמת הממשלה אמורה להיות פשוטה יחסית. הכל תלוי בבנט. ברגע שהוא יחליט שהוא בפנים מלא־מלא, אף אחד מיתר השותפים לא יעז להפיל את המיזם. הפלת המיזם, פירושה בחירות חמישיות. מי שייתפס כאחראי לזה, יימחק. לכן ממשיך לפיד להמתין להכרעה הסופית של בנט, שמשחק בשני המגרשים ומנהל את שני האירועים במקביל.
בנט הציע ללפיד שאם המנדט של נתניהו יפקע בלי ממשלה, ילכו שניהם לנשיא ביחד. במקום שאחד מהם יגיד לריבלין "עלה בידי להרכיב ממשלה", הם יגידו לו ביחד ש"עלה בידנו". לפיד זורם, אם כי הוא מאמין שריבלין יטיל עליו את הרכבת הממשלה. יש לו 45 ממליצים, והמספר הזה יכול לעלות בעוד כמה ידיים של מחוקקים ערבים. לפיד רואה בהחזקת המנדט אירוע מפתח. זה יגמוז, סופית, את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה, וזה יהרוג, סופית, את האפשרות לבחירות ישירות (כי הוועדה המסדרת תהיה בשליטתו של לפיד).
ללפיד יש יתרון ברור מול נתניהו, בכל הקשור לבנט וסער. "נפתלי יודע", אומר לפיד בשיחות סגורות, "שאני לא אחזור בי ממה שסיכמנו בשום מקרה. הוא ראשון ברוטציה, כך סוכם וכך יהיה גם אחרי המנדט של ביבי. גם כשאיום הבחירות החמישיות יחליש את בנט מאוד". לפיד צודק. יש כאן דרבי בין מי שלא קיים אף התחייבות מימיו, לבין מי שמילתו מילת ברזל והסכמיו מקוימים. גם בנט מבין את זה. עם לפיד, הוא יהיה ראש הממשלה. עם נתניהו, הוא יהיה היורש של אופיר אקוניס.
# # #
לפיד הוא היחיד שחושב שהרכבת הממשלה פשוטה ברגע שבנט מכריע. כל שאר המשתתפים סבורים שהמשימה מסובכת מאי־פעם. לפיד רגוע גם בנושא גנץ. "הבהרתי מהרגע הראשון", הוא אומר למקורביו, "שבני נשאר שר הביטחון, נקודה". הוא לא בלחץ מהפרסומים על "ראשון ברוטציה" בהקשר לגנץ. "בני חכם", הוא אומר, "הוא יודע שביבי לא יכול להרשות לעצמו שגנץ יהיה ראש ממשלה ושר משפטים כשממנים יועץ משפטי חדש. הוא יודע שהתוכנית של ביבי זה לפתות את גנץ ולפוצץ את זה ברגע האחרון, כדי לכפות בחירות".
מי ששותק הוא גדעון סער. אבל זה לא אומר שהוא לא עובד. סער מחובר לבנט ומודע לכך שנפתלי משחק על שני מגרשים בו זמנית. הוא יודע שגם בצד של נתניהו יש מו"מ מתמשך מול בנט. הוא מאמין שהמשחק האמיתי ואולי היחיד של ביבי הוא הבחירה הישירה. כדי להגיע אליה הוא מוכן להבטיח עולם ומלואו, כולל "ראשון ברוטציה". סער, וזה ברור, לא מאמין למילה אחת היוצאת מפיו של נתניהו. הבעיה היא שלמרות הסטטיסטיקה, אחרים עלולים להתפתות.
"הבעיה העיקרית של האירוע כולו", אמר לי אתמול בכיר ב"גוש השינוי", היא שאין לו מנהל. ההסבר פשוט: במו"מ קואליציוני המנהל הוא מי שעתיד להרכיב את הממשלה. בסיפור הנוכחי, זה לא ברור. כולם מנסים להרכיב את הממשלה. מרכיב הממשלה הוא, לכאורה, בנט. אבל הוא מנהל מו"מ גם עם הצד השני. לפיד בקטטה עם גנץ על הובלת הגוש, מנסור עבאס הוא לוויין חיצוני שלא קשור לאף אחד, אין ניהול מרכזי, אין כיוון אחד, אין מיקוד.
למזלו של גוש השינוי, נתניהו עצמו חילץ את העגלה מהבוץ עם פארסת שר המשפטים. יממה קודם לכן נרשם נתק בין הצדדים, לאחר האכזבה הבוטה מהצבעתו הנוספת של נפתלי בנט עם נתניהו בוועדה המסדרת. על פי גרסה אחרת, המגעים חודשו עוד לפני הפארסה, אבל מיצג האימים של נתניהו בישיבת הממשלה היה זריקת אדרנלין שדחפה את העגלה קדימה ורוקנה את הרוח ממפרשיה של איילת שקד, שבונה מגדלי קלפים מפוארים על ההצטרפות לליכוד.
למרות כל האמור לעיל, הכל עוד פתוח. נתניהו עובד מודולרית. קודם הוא פועל בכל כוחו לנתק את בנט מגוש השינוי. אחר כך יעשה מאמץ נוסף לריבוע מעגל הקסמים של סמוטריץ' ובן גביר, המסרבים לשבת בממשלה שתקום בהימנעות עבאס. אחר כך יציע "ראשון ברוטציה" לכל דכפין ואחר כך יחתור לבחירה ישירה. זה שם המשחק, והוא בעיצומו.
4. השופר העצמוני
השבוע העלה חשבון אלמוני בטוויטר שרשור ציוצים נושן משנת 2015. זמן קצר אחר כך השרשור נמחק. בעל החשבון (שם קוד Symbian) לא הסביר מדוע מחק. כשהתחלתי להתעניין בתוכן הנפיץ של הציוצים, הוא טען ש"ערכתי מילה או שתיים". אחר כך מחק את החשבון של עצמו ונעלם.
מדובר בהתכתבות של שמעון ריקלין, אחד הביביסטים הקולניים ביותר במקומותינו, עם צייצן בשם עודד קרמר ב־18 במאי 2015. גם התאריך חשוב. בהתכתבות הזו מעלה ריקלין, שהיה אז בעל עמוד שדרה עצמאי ומתח ביקורת, מדי פעם, על בנימין נתניהו, את האפשרות שוואלה יהפוך לכפיל הדיגיטלי של "ישראל היום" בשירות נתניהו. קרמר הקשה עליו וטען שאין להשוות בין תעשיית הפרינט, שבה "ישראל היום" נהנה מיתרון בגלל העובדה שהוא מחולק חינם, לבין אתרי אינטרנט.
ריקלין מספק את התשובה המדהימה הבאה: "ברור שאינטרנט שונה, אני מדבר על תיעדוף של 'בזק' במגוון של דרכים תמורת תמיכה בלתי מסויגת בנתניהו"..."לשם זה הולך", הוסיף בציוץ נוסף, "ולא רק. כשתראה בוואלה כותרת נגד נתניהו, תביא לפה".
מדובר באירוע מדהים. ריקלין בעצם מנבא את תיק 4000, הרבה לפני התחקיר המפורסם של גידי וייץ שהשיק את הפרשה כולה. מאיפה הוא ידע, כבר אז, שעתידה להתקיים עסקה שבמסגרתה ישעבדו הבעלים שאול ואיריס אלוביץ' את אתר החדשות הדיגיטלי החזק בישראל לטובת משפחת נתניהו, תמורת מיליארדים מכספי משלם המסים?
ריקלין היה ועודנו החבר הקרוב ביותר של חברי ינון מגל, שהיה העורך הראשי של וואלה. מגל עזב/הועזב את תפקידו זמן קצר לפני שרשור הציוצים המדובר. בעדות אילן ישועה עולה שמגל זיהה את הטירוף הנובע מבלפור, ניסה להילחם בו, ניסה לבלום את ההשתלטות, ניסה לשמור על חוט שדרה עיתונאי עד שכשל, השלים עם כישלונו ולבסוף נפלט מהמערכת. אני מעריך שמגל שיתף את ריקלין בתלאות האלה וריקלין שיתף את קהילת הצייצנים.
ההתכתבות הפומבית שלו עם קרמר בטוויטר מתרחשת יממה אחת לאחר ששר התקשורת הטרי, בנימין נתניהו, פיטר בהשפלה את מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר, זה שהקשה על בזק והתעקש על הרגולציה והשוויון בינה לבין שחקני התקשורת האחרים במשק. הפיטורים החפוזים עוררו דיון ציבורי, והאמת הזדחלה החוצה דרך ריקלין. אכן, היו ימים. לשופרות היה אז חוט שדרה, הם תקעו לכולם וחשבו באופן עצמוני. כשמביטים היום על אותה מקהלה, אפשר רק להתגעגע.
תחשבו איזה תפקיד כפוי טובה זה שופר של משפחת נתניהו. איזו גמישות נדרשת כדי לעמוד בדרישות. אלסטיות של נערת גומי, קשיחות של פלסטלינה, מחשבה עצמאית של רובוט. רגע אחד מנסור עבאס הוא נשמה, למחרת (כשהוא מצביע עם לפיד בוועדה המסדרת) הוא מחבק מחבלים ותומך טרור. נפתלי בנט הוא אבי האומה ולמחרת בבוקר הוא מרעיל בארות. גדעון סער "בוא הביתה" בבוקר ו"בוגד מטונף" אחר הצהריים. גנץ מחבל בחיסונים ביום ראשון, ראשון ברוטציה בשני ושר משפטים בשלישי. "העם מאס ברוטציה" ערב הבחירות, "אצלנו לא תהיה רוטציה" ערב הבחירות, וכל דכפין מוזמן להיות "ראשון ברוטציה" למחרת הבחירות.
לא קל להם, לחברים האלה. אני מקווה שהם צפו בפרק האחרון של "המקור", שבו נשמע שופר מהעידן הקודם כשהוא מספר לחוקרי להב 433 על סיכוני המקצוע. שעיה סגל ז"ל, חודשים ספורים לפני מותו, סיפק לנו (באדיבותו של רביב דרוקר) הצצה לבועת הטרלול הבלפורית. לטרור, לאימה, לחזירות האינסופית, לצרחות עד לב השמיים, לדרישות שלעולם לא נגמרות, ל"מגיע לנו" ול"אתה בחרתנו" ול"ישראל אבודה בלי ביבי".
הסיפור המשעשע ביותר, שנחשף כאן בזמן אמיתי, היה על התשלום, שמעולם לא שולם, לשעיה סגל תמורת שירות סיזיפי של 12 שנות דוברות משפחתית. מי שהציק לסגל בשאילתות בנושא הייתי אני. בסופו של דבר הוא נשבר, תינה את צרותיו בפני עו"ד דוד שמרון, שאמר לנתניהו שכדי למנוע לזות שפתיים כדאי לתת לסגל פעם אחת תשלום סמלי, כדי שיוכל לענות שמשלמים לו בלי לשקר.
ובכן, הלא ייאמן קרה. סגל קיבל מנתניהו צ'ק של 2,500 שקל. אבל אז, אוי לאסון, זה נודע ל"גברת". היא הקימה שערוריית אדירים, צווחה על כולם, איימה, ואכפה על ראש הסגל גיל שפר לנסוע לאזור, שם התגורר סגל, ולהביא לה בחזרה 2,500 שקל במזומן. לתשומת לבה של עו"ד ליעד ורצהייזר, שתייצג את דוד ארצי בתביעה שהגיש דוד שמרון בעניין ההסכם לכאורה שנחתם בין שרה לבנימין נתניהו: בין הטקסטים שהשמיעה אז שרה, על פי עדות סגל, יש גם משפט כמו "התחייבת שלא תוציא כסף בלי אישורי".
אגב, השבוע שלחתי, בפעם המי־יודע־כמה, שאילתה לעו"ד יוסי כהן, שמספק למשפחה שירותים משפטיים שנות דור (רק מתביעות הדיבה נגד יאיר נתניהו אפשר לפרנס משרד עורכי דין בינוני). שאלתי אותו אם הוא מקבל תשלום עבור שירותיו. כהן, כמו תמיד, לא ענה.
ולמי שלא מאמין שכל זה קורה: זה קורה. "אל תתבלבל", אמר לי השבוע אחד הבכירים שהוצע לו להיות "ראשון ברוטציה", "הדבר היחיד שמעניין את ביבי זה בלפור. להישאר בבלפור. שהגברת לא תצטרך לצאת מבלפור. שלא תצטרך לארוז. אין מצב שהוא יכול לגרום לה לצאת משם. לכן הוא מציע לאנשים את התפקיד, ובלבד שיישאר במעון. שלא יצטרכו לשלם על עצמם משהו, מתישהו, איפשהו".
כן, זו האמת. לפני 20 שנה אף אחד לא האמין שזה יכול להיות. אבל זה יכול להיות. מי שרוצה עוד כמה פרטים מוזמן לקרוא את הסיפור המהפנט של גידי וייץ, היום ב"הארץ", על מערכת היחסים עם עוד שוגר דדי משפחתי, המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר.