בשעה אחת בלילה שבין חמישי לשישי, בעקבות אסון מירון, השתנה בבת אחת סדר היום של המדינה. נשכחו הסחרור הפוליטי אצלנו, זעקת הלומי הקרב ונכי צה”ל, הבחירות ברשות הפלסטינית, וגם הגל החדש של הטרור מעזה. חללי מירון הובאו למנוחות, יום של אבל לאומי הוכרז, וכמעט הכל כבר נאמר על הגדול באסונות האזרחיים שפקדו את ישראל ב־73 שנותיה. החקירה בדרך.
אחרי שהדי האסון ידעכו, לא נוכל להימלט מהעניינים הבוערים האחרים שעל הפרק. המשבר הפוליטי יהיה עמנו עוד ימים רבים, גם אחרי שיפוג המנדט לנתניהו הערב. בכל מקרה המשבר עתיד להסתיים בדרך כלשהי: אם בכינון ממשלה של הליכוד או של גוש השינוי, ואם בבחירות חמישיות. מה שלבטח לא יסתיים, זה הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון, ובמיוחד האיום המתמשך מעזה, שמצא ביטויו בשבוע שעבר בירי רקטות על יישובי העוטף, ובאיום טרי, בינתיים מילולי, לחדש את הירי לקראת יום ירושלים, המציין את אחדות בירת ישראל.
חמאס אינו נזקק לתירוצים של ממש כדי להתחמש ולהתעצם מיום ליום וכדי להעמיד בניסיון את צה”ל אחרי כל ירי. ה”כיבוש”, המהומות בירושלים, הרמדאן, אלה עילות קלושות להצדקת עזות המצח של הארגונים האסלאמיסטיים, ולא מהיום. מאז ומתמיד עזה הייתה כקוץ בבשרנו. לפני 65 שנה, בל”ג בעומר 1956, המועד לפורענות, נרצח חבר קיבוץ נחל עוז רועי רוטנברג בידי מסתננים שחצו את הגבול. גדר מערכת לא הייתה, ה”כיבוש” היה ביפו וברמת אביב, מזרח ירושלים טרם שוחררה, ישראל הייתה לחוצה בקווי 67’, עזה בשלטון מצרים – והערבים בשלהם.
כמה חודשים לפני מלחמת קדש אירע האסון. “אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו”, אמר משה דיין בהספדו הבלתי נשכח לרועי. “אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו”.
שנה קודם לכן חדרה חוליית מסתננים מעזה (“פדאיון” קראו להם) לעומק שטחנו, ופתחה באש על חוגגי חתונה במושב העולים פטיש, הסמוך לאופקים. ורדה פרידמן, מתנדבת בת כפר ויתקין, נהרגה, עשרות נפצעו. שני מעשי טרור אלה הם רק דוגמאות בודדות לרצחנות העזתית. התפלאתי אפוא כשעמיתי, אברהם תירוש, לשעבר חבר קיבוץ סעד, סיים את מאמרו ביום חמישי שעבר, בעקבות הירי מהרצועה ב“איפה הימים שהפלסטינים מרצועת עזה היו מסתננים לישראל בסך הכל כדי לגנוב צינורות השקיה?”. נדמה שגם העיתונאי הוותיק הזה מעט שכח.
אכן, כמעט לא היו ימים שעזה לא חזרה והתנכלה לשכניה מהצד המזרחי של הגבול, וגם ליישובי גוש קטיף בטרם ההתנתקות האומללה, שפורשה כביטוי לחולשה ישראלית. הכרזות שטנה ורהב של שליטי הרצועה נגד ישראל רק גברו בימים אלה. שלושת המבצעים שביצע צה”ל בתוככי השטח רק הגבירו את הצימאון לדם יהודי. לכך משתרבבת כמובן השמחה לאיד שלהם על האסון במירון. אולם יש סיבה עמוקה לטרור מעזה, שהקץ לו אינו נראה באופק. זוהי העיר שדרות, הסמוכה לגדר המערכת, וכמוה הקיבוצים והמושבים בעוטף.
ולמה שדרות? כדי להבין זאת, כדאי לקחת ליד את מוסף העיתון “דה מארקר”, שכל כולו הוקדש לאחרונה ל”פריצת הדרך של שדרות – מעיר מאוימת לעיר משגשגת”. שדרות עולה לחדשות כאשר היא מופגזת. אבל שדרות היא סיפור של הצלחה, עיר יפהפייה של בנייה מואצת, תעסוקה וצמיחה עסקית, חדשנות ומצוינות חינוכית, תרבות, ספורט ותיירות, עיר שבסמוך לה מכללת ספיר המעולה, עיר שאפילו מרבית הישראלים אינם מכירים אותה בתור שכזאת. הפלסטינים ברצועה רואים זאת – ועיניהם כלות. והנה, במקום לחקות את שדרות, לחיות בשגשוג, הם עסוקים במפגנים צבאיים, בטרור, בהתחמשות, בשנאה, בשעבוד בני עמם. במקום להשקיע בחיי נועם אפשריים, להיאבק בתחלואה ובעוני המתעצמים, חמאס וחבר מרעיו מתלהמים ב”שחרור פלסטין” כולה.
עזה ושדרות – שני עולמות, שתי תרבויות. מצדו האחד של הגבול תרבות המטפחת חיים וקדמה ומצדו השני - תרבות המקדשת שנאה ומוות. אל מול “תרבות” שכזו, נכונים לימינו, ואף ביתר תוקף, דברי משה דיין המנוח: אל “תישמט מאגרופנו החרב” - לא ברצועה ולא ביהודה ושומרון.