כולם ידעו שמאות אלפים נדחקים מדי שנה בהילולת הרשב"י בל"ג בעומר בהר מירון. לא היה זה סוד שהמקום צר מלהכיל, בעניין זה נכתב דוח של מבקר המדינה, יש תיעוד של חברי כנסת חרדים שהתריעו, פוליטיקאים מקומיים ובכירים לשעבר במשטרה שהזהירו.
אין ספק שגם העמותות והחצרות המנהלות את ההר היו מודעות לכך שהעסק רעוע, תלוי על בלימה, אבל העדיפו לעצום עיניים. ההר התנהל שנים כאקס־טריטוריה. כל מי שהיה מעורב התפלל שהעסק הזה יסתיים בשלום. הפעם התפילות לא הועילו.
ברור שלא יהיה מנוס מחקירת משטרה. גם מח"ש נכנסה לתמונה, אבל ייקח זמן עד שטחנות הצדק יטחנו. קשה לבנות גם על מבקר המדינה שהזדרז להודיע על בדיקת האירוע. מאז כניסתו לתפקיד של מתניהו אנגלמן, איבד המוסד שבראשו הוא עומד מיוקרתו ומהאמון הציבורי שזכה לו בעבר. עם זאת, צריך להודות בכך שגם דוחות שהגישו קודמיו, שהיו אקטיביסטים ממנו, העלו אבק.
ללא לחץ ציבורי מסיבי ובנסיבות הפוליטיות הכאוטיות, ספק רב אם הממשלה תחליט להקים ועדת חקירה ממלכתית שבסמכותה להגיע לממצאים ולגבש המלצות, לרבות המלצות אישיות. איזה פוליטיקאי יתנדב למנות את התליין שיכרוך את החבל סביב צווארו?
אומנם לנוכח ממדי האסון ובעיצומם של המהומה וההלם, פוליטיקאים ואנשי משטרה אמרו שהם מקבלים על עצמם אחריות, אך איש מהם לא הסביר מה טיבה של האחריות ומה נגזר ממנה. שר הפנים אריה דרעי הפנה את האשמה כלפי שמיא: "האסון הנורא שקרה הוא גזירת שמיים". דרעי, שביקש לא להגביל את מספר החוגגים במירון, התחייב בחלוף חמישה ימים לבדוק ולחקור את נסיבות האירוע.
מפקד המחוז הצפוני שמעון לביא אמר בליל האסון "אני נושא באחריות הכוללת, לטוב ולרע. אני מוכן לכל בדיקה”. שלשום כבר נשמע מעט אחרת: "משטרת ישראל היא ארגון מדהים... אני רוצה לומר באופן ברור: אני חזק. חזק מאוד. אני נחוש, אני גאה מאוד בשוטרים שלי, אני גאה מאוד במפקדים שלי". ואילו השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה אמר "אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה".
כדאי להתעכב על ההבדלים בין אחריות ציבורית לאשמה. האשמה הפלילית תתברר על ידי גורמי אכיפת החוק. לעומת זאת, הנורמות הציבוריות בישראל כלל אינן מפותחות כך שלרוב אין כל משמעות לנשיאה באחריות. נבחרי ציבור ובעלי משרות בכירות לא ממהרים לקבל על עצמם אחריות מחשש שיסמנו את עצמם כאשמים. במובן הזה צודק השר אוחנה, אשמה פלילית איננה חופפת בהכרח לאחריות ציבורית. בנסיבות האלה היה עליו להסביר מה המשמעות של האחריות שהוא מקבל על עצמו. אחרת דבריו הם מס שפתיים.
במאמר שפרסם בעבר ערב יום הכיפורים, חידד פרופ' ידידיה שטרן את ההבדל בין אשמה לאחריות: "אשמה מוטלת על אדם מבחוץ. הוא חייב לציית לנורמה שקבועה בחוק וההכרעה בדבר קיום האשמה מסורה לגורם חיצוני, אובייקטיבי, בית המשפט. מנגד, אחריות היא עניין פנימי, שאדם מקבל על עצמו. קולה של האחריות הוא קול המצפון; ביטוי של ביקורת עצמית, וממילא אין היא מציבה טענות לעומתיות כלפי זולת כלשהו".
האבחנה הזאת מדויקת גם במקרה זה, שבו המחדל היה ידוע מראש. איש מהמעורבים לא הניח את המפתחות על השולחן והכריז כי בנסיבות האירוע הוא אינו יכול עוד למלא תפקיד ציבורי. לא השרים, לא הקצינים, לא נציגי הרשות המקומית ואנשי המקצוע, ובוודאי שלא ראשי הארגונים והחסידויות המנהלים את המתחם. הגיע הזמן לאמץ נורמות ציבוריות מחמירות. כל בעל סמכות שהאסון התרחש במשמרת שלו חייב ללכת הביתה.