במשך ארבעה ימים התנהלו זה בצד זה המרדף אחר המחבל מצומת תפוח והמאבק על חייו של הפצוע מהפיגוע, יהודה גואטה ז"ל. הם הסתיימו ממש באותו זמן: שב"כ וצה"ל לכדו את המחבל זמן קצר אחרי שבית החולים הודיע על פטירתו של הצעיר. בשטח לא ניכרים סימנים שאנחנו בפתחו של גל טרור, אבל אחרי יותר משנה של תרדמה בצל הקורונה, הסוגיה הפלסטינית התעוררה והזכירה לנו שהיא לא הלכה לשום מקום.
המחבל שנתפס, מונתסר שלבי, שונה מאוד מהפרופיל האופייני למחוללי טרור: איש עסקים אמיד בן 44, אב לשבעה, ללא כל רקע של מצוקה כלכלית או אישית. נראה שעבר עם עצמו תהליך הקצנה דתית, שדחף אותו לצאת לבדו ולבצע את הפיגוע. על פי כל הסימנים הוא לא ציפה לצאת מזה בחיים, אבל מרגע שהצליח להימלט מצומת תפוח, הוא נסמך על קרובי משפחה שיספקו לו מחסה. הוא לא מקושר לאף אחד מארגוני הטרור הממוסדים.
בדיעבד, נראה שלוחמי גבעתי שאבטחו את הטרמפיאדה פעלו היטב: גם הלוחם וגם הקצין הגיבו מהר, ירו והתברר שגם פגעו. הרכב של שלבי היה מנוקב מלפנים ומאחור, וכך גם בטנו של המחבל. פעולה טובה שהסתיימה גם בתפיסה מהירה של המפגע. רק הסרטון של הלוחמים חוגגים באקסטזה אחרי הלכידה, כאילו לכל הפחות שחררו את הכותל, עורר מחשבות נוגות על דמותו העכשווית של צה"ל, מה הם רגעי השיא בשירותו של לוחם בצבא ההגנה.
עגום מזה היה הסרטון שהגיע מבית לחם ביום ראשון השבוע: שני לוחמי נח"ל, חמושים מכף רגל ועד ראש, יורים והורגים ממרחק ביטחון פלסטינית בת 60, שבאה להתאבד ולא באמת היוותה איום ממשי עליהם. הירי היה לגיטימי, אבל הסרטון הוא מופת של חוסר מקצועיות של הלוחמים, שלא היו מסוגלים לנטרל אישה מבוגרת בפגיעה שאינה קטלנית.
במקום לנצל את האירוע להנחלת נורמות טובות יותר, מפקדי צה"ל, כדרכם בשנים האחרונות, התחפרו בשתיקתם. לפעמים נדמה שמרוב עיסוק ברב־ממדיות, מזניחים בכירי הצבא את הממדים הבסיסיים ביותר של חיילות ואנושיות. כל מי שלקח נפש, גם של אויב, יודע שזה משא שנשאר איתך בחיים. באירוע הזה לא הייתה שום סיבה ששני הלוחמים הצעירים יעמיסו על עצמם את המשא של הנפש שלקחו. את הקטלניות שמרומם הרמטכ"ל צריך לטפח מול אויבים אמיתיים ולא מול אישה בת 60.
קול מן העבר חזר השבוע לתודעה וניסה גם הוא להוסיף קיסם למדורה המתהווה מחדש בירושלים וביו"ש. מוחמד דף, המפקד הנצחי של הזרוע הצבאית של חמאס זה 28 שנים, השמיע קול, בתקווה ללבות עוד אש בגחלים הלוחשות. הוא דמות מיתולוגית בהיסטוריה הפלסטינית ואחד משני האחרונים שנותרו מדור המייסדים של הזרוע הצבאית. דף שרד חמישה ניסיונות חיסול בידי ישראל: לקחנו לו את הרגליים, יד, עין וגם את השמיעה באוזן אחת, אבל הוא עדיין מתפקד ואפילו הצליח לעבר את אשתו אחרי הפציעות.
בהודעה חריגה שפרסם השבוע הבטיח לגבות מישראל מחיר כבד על "התוקפנות בשייח' ג'ראח". לחמאס אינטרס ברור ללבות אלימות ביהודה, שומרון וירושלים, והמאבק המשפטי לפנות את הפלסטינים המתגוררים על קרקעות יהודיות בשייח' ג'ראח יכול לספק את הרקע המושלם. התקשורת הישראלית כמעט לא מתייחסת למאבק המתחולל שם, שעשוי להסתיים בפינוי מאות פלסטינים מבתיהם, אבל בציבוריות הפלסטינית הנושא הזה עומד עכשיו בראש סדר היום.
ספק אם השריד השני למייסדי הזרוע הצבאית, יחיא סנוואר, קיבל בברכה את ההתערבות המפתיעה של דף. ההודעה של דף אומנם לא תוציא את המוני הפלסטינים של הגדה מבתיהם, אבל היא תורמת לאווירה המתלהטת גם ככה, על רקע הרמדאן וביטול הבחירות. סנוואר יודע היטב שאלימות שמתפרצת ביהודה ושומרון נוטה לגלוש במהירות גם לעזה, ולכן הוא מתאמץ להפעיל את כוחות ה"ריסון" כדי להבטיח שלא יברחו רקטות מהרצועה.
הצטלבות התאריכים בעשרת הימים הקרובים תדיר שינה מעיני אנשי המערכת הביטחונית שלנו: הערב, יום שישי האחרון של הרמדאן, מחר – לילת אל־קאדר – לילה שכולו תפילה במסגדים, ואז ברצף יום ירושלים, עיד אל־פיטר (שלרוב נוטה להיות רגוע), יום הנכבה וחג שבועות שלנו.
תשומת הלב תופנה קודם כל לירושלים ולהר הבית, והמשטרה תידרש להבטיח פיזור שקט של התפילות. צה"ל יתמקד באבטחת צירי התנועה ביהודה ושומרון, בעיקר בשעות המועדות לפורענות של הלילה ובשעות שלפני כניסת השבת. בניהול נכון, אפשר יהיה לגמור את הרמאדן הזה בשלום.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]