הנה קביעה שהתרגלנו אליה בלי להרהר אחריה יותר מדי: הימין קיבל יותר קולות בבחירות. ביום שלישי השבוע, בשעות המתוחות בכנסת לקראת פקיעת המנדט של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמענו את ח"כ מיקי זוהר מהליכוד חוזר ומסביר שכך היה, כך רצו הבוחרים. הימין ניצח, רק שהוא מפוצל, ולכן לא לגמרי מסתדר בהקמת הקואליציה. אבל ככל שמדובר באידיאולוגיה, אין שאלה. ימין ורק ימין. ועניין המנדט, השלטון, מי מחזיק במושכות, הוא תקלה טכנית. לא יותר.

לפעמים שווה להרהר אחר קביעות כאלה. להרהר ולשאול, למה הכוונה ב"ימין"? אם מדובר בישראלים המגדירים את עצמם אנשי ימין או
ימין־מרכז בסקרים, זו קביעה טריוויאלית, לא מעניינת. כבר הרבה שנים שרוב משמעותי של היהודים בישראל פרושים בטריטוריה מהמרכז וימינה. ונדמה לי שלזוהר קצת פחות חשוב איפה נמצאים הערבים (אבל אולי אני טועה).

ועוד: אם במילה "ימין" הכוונה היא לישראלים שמתנגדים לוויתורים טריטוריאליים ללא תמורה ברורה, כדאית ובטוחה – גם זה לא ממש מעניין. לא נותרו בישראל הרבה אנשי "שמאל" מהסוג שהיה מקובל כאן בשנות ה־90. שני שלישים מהיהודים (66%) מתנגדים ל"וויתור על שטחים תמורת הסדר מדיני".

מצביעי הליכוד כמובן, אבל גם מצביעים של הרבה מפלגות אחרות. לכן רק מי שנחת לאחרונה מהירח היה מופתע לגלות שהח"כים של תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו תמכו השבוע בהצבעה על הסדרת ההתיישבות הצעירה. אילו לא היה מדובר בחוק של קואליציית נתניהו, אפשר להניח שגם חלק מחברי כחול לבן היו תומכים בחוק הזה, ואולי גם כמה מחברי יש עתיד.

אז מה זה "ימין"? אם זאת הגדרה הכוללת את כל מי שמעוניינים שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה, הימין בוודאי לא ניצח בבחירות. אפשר להכריז על פער של 80 אלף קולות נגד ימין שמשמעותו נתניהו, וזה גם אם סופרים את כל מצביעי בנט כתומכי נתניהו (מה שלא צריך לעשות, כי סקרים קודמים הוכיחו שכשליש ממצביעי בנט לא רצו שנתניהו ימשיך, ורק שליש ממש רצו שימשיך).

ויש כמובן עוד אפשרויות לנסות ולהגדיר מהו אותו ימין שכביכול ניצח בבחירות. אפשר להציע סוגיות של כלכלה וחברה, אבל די קשה לקבוע שהייתה הצבעה "ימנית" בשאלה הכלכלית. אפשר להציע סוגיות של דת ומדינה. זו אפשרות מעניינת, כי היא ממקמת את רע"ם האסלאמיסטית לצד המפלגות החרדיות, ומצד שני לא בטוח שהיא ממקמת את כל בוחרי בנט באותו אזור חיוג, ומצד שלישי, אם מדובר על דת ומדינה, אין ספק שאי אפשר לספור את אביגדור ליברמן וישראל ביתנו כמפלגת ימין.

והנה עוד אפשרות: היחס לבית המשפט העליון. גם בעניין הזה החלוקה קצת מבלבלת. גדעון סער בעד רפורמות, אבל לא בעד הפיכה ברוטאלית נגד המערכת המשפטית (אבל זאב אלקין הצביע השבוע בעד פסקת הגבלה). ביש עתיד ובכחול לבן אפשר למצוא כמה ח"כים שהיו מסכימים לרפורמות, אם כי עוד יותר רכות. וכמובן, אפשר להזכיר שעד לא מזמן נתניהו עצמו לא היה מאלה שממהרים לקעקע את יסודות בית המשפט העליון.

אפשר להזכיר שממשלה ימנית לא עשתה בשנות שלטון ארוכות את מה שעכשיו היא ממהרת להציע כתרגיל פוליטי להבכת היריב. אפשר להזכיר שאם הח"כים באמת ייטלו את הסמכויות מבית המשפט, האחריות למעשי הכנסת והממשלה תיפול עליהם, והשעיר לעזאזל שנוח לזרוק עליו אחריות לא יהיה שם כדי להציל אותם מעצמם. תסריט קצת מפחיד לאזרח. תסריט שאולי גם כמה ח"כים נרעדים מהמחשבה עליו.

לך תדע
כך או כך, צירפנו כאן הצעה לתחשיב מעודכן של ימין מול לא־ימין בהצבעה לכנסת ה־24. בימין הכנסנו את כל מי שנמצא באיזשהו "ימין" כמעט בכל נושא. למה רק כמעט? כי יהדות התורה לא בדיוק תומכת נלהבת בהתיישבות הצעירה. היא מצביעה בעד החוק – כי זה חלק מהמשחק הקואליציוני שלה. למה כמעט? כי בנט לא בדיוק משתגע על הקצבות לחרדים. הוא מאפשר אותן כי זה חלק מהמשחק הקואליציוני שלו. בקיצור: ספק אם יש מפלגה שעונה על כל הקריטריונים של "ימין" לפי כל ההגדרות. אבל אלה שעונות על רוב גדול של קריטריונים הגדרנו כ"ימין".

ומול הימין הצבנו את ה"לא ימין". הלא ימין איננו שמאל. לפעמים הוא מרכז, ואולי אפילו מרכז עם נטיות לימין. אבל בהחלט לא ימין. יש עתיד, העבודה, הרשימה המשותפת, מרצ. הכנסנו גם את כחול לבן, בהיסוס מסוים. בהנחה שכחול לבן היא ממש הקצה האפשרי של המחנה הזה. כחול לבן לא תומכת נלהבת בשום מטרת ימין מובהקת. לא בהתיישבות הצעירה, לא בעיקוף בג"ץ, לא בהקצבות לחרדים, לא בשלטון נתניהו. היא יכולה להתפשר על לא מעט סעיפים עם מפלגות ימין, אבל היא לא תהיה חוד החנית בהובלת מהלך של "ימין". אז קבענו: כחול לבן, "לא ימין".

ואז הוספנו קטגוריה. זו הקטגוריה שאפשר להתווכח עליה. טור המפלגות שקראנו לו "לך תדע", ואפשר לקרוא לו בעוד כל מיני כינויים שמבטאים את אותו רעיון. טור של מפלגות שהן לא "ימין" וגם לא "לא ימין". אלה מפלגות שמבטאות סנטימנטים כאלה ואחרים, חלקם של סדר יום ימני, חלקם של סדר יום לא ימני. ליברמן לא סובל את החיבור ימניות־חרדיות. זה חיבור מהותי מאוד לימין הישראלי של היום, שישראל ביתנו לא שותפה לו.

גם רע"ם היא מקרה מעניין. היא מפלגה שמרנית עד קצות האצבעות, אבל לא תלך עם ה"ימין" למהלכי ריסון של ההתיישבות הבדואית בנגב. וגם לא תתמוך בהתיישבות הצעירה של המתנחלים. השבוע ויתרה על תמיכה בנתניהו במסגרת ההצבעה על חוק הבחירה הישירה. גם אותה מיקמנו בקטגוריית "לך תדע".

ואחרונה – תקווה חדשה. הרבה נאמר על ימניותו של סער, ועל זו של אלקין. ואכן, בשאלות הנוגעות לארץ ישראל שניהם ימין עמוק. אבל לא בשאלות הנוגעות לשלטון החוק, לממלכתיות. ולא בשאלת התמיכה בנתניהו. וכפי שכבר הראינו לפני שבועיים, הבוחרים של סער רחוקים בכמה מובנים מבוחרי שאר הימין. הם משכילים יותר, הם עשירים יותר. שבט הימין הוא לא השבט שלהם. סער לא הצליח לקחת מהליכוד יותר מ־2 מנדטים, כי הוא לא הצליח לדבר לקהל שהוא עמוד השדרה של הליכוד.

האם זה אומר שסער הוא "לא ימין"? בוודאי שלא. סער הוא איש ימין, כפי שהוא מבין את המושג "ימין". גם לבני גנץ יש לא מעט מצביעים שמגדירים את עצמם "מרכז־ימין", וגם ליאיר לפיד, וגם לאביגדור ליברמן. כך שאפשר לומר שהימין ניצח בגדול, כי כל מי שהצביע מבצלאל סמוטריץ' ועד ליברמן הוא ימין, ואז לזרוק פנימה גם את מצביעי מנסור עבאס. אבל בחינה רצינית יותר של המחנות – יותר רצינית מהרטוריקה של מיקי זוהר, וזו לא חוכמה גדולה – מאפשרת להרהר מחדש, ואולי אפילו לכפור, בטענה שהימין קיבל הרבה יותר קולות. האם הימין קיבל יותר מה"לא ימין"? – כן. האם הימין קיבל יותר מה"לא ימין" בתוספת ה"לך תדע"? – דווקא לא.

אז נכון, היו לא מעט מכשולים פרסונליים, יריבויות, החרמות ואמביציות, שבגללן נתניהו לא הצליח לממש את המנדט שלו. אבל כדאי להביא בחשבון שתרמה לכישלונו גם העובדה שהרוב של "הימין" כפי שתומכי נתניהו מגדירים אותו קצת פחות מובהק מכפי שנדמה. יש רוב ברור לימין בשאלות מדיניות. אבל אין רוב לימין אם משמעותו ביטול כוחו של בית המשפט לבקר את חוקי הכנסת.

יש רוב לימין בדחייה של תרבות הפוליטיקלי קורקט בנוסח המערבי־אירופי. אבל אין רוב לימין בשאלות הנוגעות לדת ומדינה. יש רוב ל"ימין" של בנט, סער ולפיד. ואולי בזכות זה תהיה בסוף קואליציה.