"אז התחיל ההמון לעלות על הגג, ששם עורכים את ההדלקה. הגג קטן מאוד, ומאות איש התרחקו ועלו אליו. הם עמדו צפופים ודחוקים בערך שעה, עד שנגמרה עריכת ההדלקה. אז ניגש הרב רפאל דיין וההמון התפרץ תכף בשירה, זמרה וריקוד. אבל פתאום ומעל הגג נשמע קול מפץ - מפולת והמעקה כולו, שהיה רעוע מכבר, ועמה עוד הרבה אבנים גדולות, והרבה מתוך האנשים שעמדו עליו נפלו ארצה, אל תוך החצר, למטה".

"בתוך ההמון שבחצר קמה שועה נוראה, הרס ואבדון, אנשים, אבנים ושברי מעקה, נערמו שמה לערימה. זה צועק מתוך המפולת שירחמו עליו ויצילוהו, וזה מוטל בקרן זווית, בלי רוח חיים", כך תיאר הכלכלן והסוציולוג ארתור רופין את האסון שאירע בהר מירון בשנת 1911, ובו נהרגו 11 מתפללים וכ־40 נפצעו.

"הבכיות והיללות הקיפו מסביב", המשיך רופין, "כל אחד חיפש ובכה אחרי קרוביו ומכריו. כל אב רץ, הנה והנה כשכול. הצעקות והיללות עלו עד לב השמיים, ואי אפשר לתאר כלל את המצב הנואש ברגעים הראשונים הללו. חשבו בוודאות כי אנשים, למאות, כבר מצאו את קברם מתחת לגל המוות הזה".

110 שנים חלפו - ונראה שדבר לא נלמד.

אשתקד, עקב מגיפת הקורונה, הורשו להשתתף בהילולת הרשב"י רק כ־150 מתפללים, אך השנה, עם הצלחת מבצע החיסונים, הסכר נפרץ. עשרה ימים לפני ל"ג בעומר סיכמו ראש הממשלה, שרי הבריאות, הפנים, ביטחון הפנים, התחבורה, ממונה הקורונה ומפכ"ל המשטרה, על מתווה שלפיו תתאפשר הגעה ללא הגבלה של מתפללים להר.

המתווה סוכם תחת לחץ פוליטי רב של פוליטיקאים חרדים ועסקנים במגזר. ביום שני שעבר השתתף ראש הממשלה בישיבת סיעת יהדות התורה בכנסת ולאחר שענה על דרישותיהם, אמרו נציגי המפלגות החרדיות כי נראה שבקשותיהם נענו.

בבוקר האסון בוטלה ההגבלה על תפוסת התחבורה הציבורית ונוצרו עומסים חריגים ברכבות לצפון הארץ. השנה יצא ל"ג בעומר, לראשונה זה 13 שנה, בלילה שבין יום חמישי לשישי, וזו גם הסיבה שההדלקות כונסו לחלון זמן בן 14 שעות, כדי למנוע חילול שבת. כ־100 אלף איש הגיעו להילולה.

בסביבות חצות ומחצה הודלקה מדורת האדמו"ר מחסידות תולדות אהרן. הרב אהרון בוימל, המוכר כאדמו"ר מברדיצ'ב, אמר כי נמנע מלהגיע להדלקה של חסידות זו, מחשש לאסון. "התרענו בעבר על הדוחק שם, ומה שחששנו ממנו, אכן התרחש". והאסון הכבד, הבלתי נתפס, אכן התרחש. 45 קורבנות, סיפורים אנושיים קורעי לב.

לנוכח מקדם הסיכון הגבוה, ההתייחסות לאירועים מהסוג הזה צריכה להיות בטיחותית נטו. בשבוע שקדם להילולה בוצעו מספר רב של "משחקי מלחמה" על ידי המשטרה. הם דימו קריסות, לחץ, שריפה ומצבי קיצון אחרים, כולל אירוע עם הרוגים.

אך למרות כל ההצהרות, כל האזהרות וכל דוחות הביקורת לאורך שנים רבות, המסקנות וההמלצות לא הופנמו ולא יושמו. הפיצול הרב בין גופים שונים, מין "הקדשים" שסמכותם לא ברורה, גרם לאנדרלמוסיה, לחוסר בהירות ולאי־חלוקה של אחריות. נראה שרק הלאמת ההר, בדומה למה שנעשה עם הכותל המערבי, תפתור סוגיה זו.

תרבות ה"סמוך"

לאורך השנים הדרג המדיני ובראשו שרי הדתות וביטחון הפנים משכו את ידם מטיפול שורש במתחם רבי שמעון בר יוחאי. הרגישות הפוליטית והדתית לכל שינוי במקום הרתיעה אותם. הם נמנעו מלהכניס את ראשם לסבך האינטרסים הסותרים, בין הגורמים השונים, המתחרים ביניהם.
חייבים לציין כי לא רק רשויות המדינה אשמות. גם הציבור עצמו, ובעיקר נציגי הציבור החרדיים ומנהיגיו התורניים, נושאים באחריות.

לא ייתכן שאדמו"רים, ראשי ישיבות, רבנים ראשיים ורבני ערים לא היו ערים לסכנות שבקיום האירוע שם, בממדיו המפלצתיים ביחס לקיבולת, המתקנים הרעועים וכמות המתפללים. תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" זלגה גם לנציגי הציבור החרדי, הפכה ל"שליחי מצווה אינם ניזוקים" ואפשרה לאירועי מירון להתגלגל לאורך שנים.

העובדה, המעוררת כבוד, של לקיחת אחריות על ידי מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב שמעון לביא, אסור לה שתביא להטלת האשמה רק על המשטרה, אם כי נראה שגם היא נכנעה ללחץ הפוליטי וחייבים לבדוק את התנהלותה - לפני האירועים ובמהלכם.

יצוין כי אחריותה של המשטרה מתמצה בביטחון המשתתפים ואבטחת שלומם, ובסדר האירועים והתנועה להר וממנו. אחת הסוגיות שבה יש לדון בכובד ראש היא מהו הקו המפריד בין אבטחה וביטחון, לבין בטיחות מתקני האירוע, דרכי היציאה מהמתחם ואמינות מתקני הישיבה והעמידה של הקהל. אין לי ולו בדל של ספק כי מי שעליהם צריכה להיות מוטלת האחריות הם הדרגים הפוליטיים, שנמנעו מליישם המלצות ומסקנות, ושנכנעים כבר זמן רב לדרישות נציגי המגזר החרדי.

היינו עדים בשנה האחרונה להתנהגות בדלנית, ולהחלטות של איפה ואיפה מצד רשויות המדינה מול המגזר החרדי. עובדה שהרגיזה מאוד את הציבור החרדי וגרמה לקיתונות של טענות נגד רשויות המדינה מצד כלל הציבור. מקוממת ביותר ההחלטה הנמהרת להטיל את החקירה על מח"ש. היא "מסמנת" את המשטרה כאחראית, מה גם שמח"ש אינה גוף שמסוגל לשאת על גבו חקירה כל כך סבוכה ורגישה.

מה שנראה כניסיון של ראש הממשלה להתחמק מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, אינו מפתיע, ומצטרף למחדלים ולהתחמקויות כמו בנושאים רבים אחרים. אותו דבר אמור לגבי שאר השרים, שנאלמו דום אחרי אסון כה נורא. על הממשלה להתכנס, במקביל להקמת ועדת חקירה, לקבל שורת החלטות שיסדירו את מעמד ההר, ולמהר לתכנן ולבצע שינויים והתאמות במתקני ההר, כך שיתאימו לקליטתם של מאות אלפי מתפללים.

במקום לנסות להטיל האשמות, רובן לא מבוססות, הגיעה השעה לפעול עניינית ומבצעית. לא ייתכן שמה שנראה כבלגן, חוסר סדר, והיעדר אחריות יישאר כפי שהוא, ולא יטופל באומץ ובמהירות. הציבור החילוני כאב מאוד את האסון, והיינו עדים למחוות מרגשות, שהן ללא ספק צעד חיובי בדרך לאחדות העם. מצער רק שהנסיבות הן אלו.

בשורה התחתונה, שוב אנו עדים לאוזלת יד ממשלתית־פוליטית, להזנחה ולחוסר יישום דוחות ואזהרות - והמחיר כבד מנשוא.

הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי
[email protected]