זמן קצר לאחר האסון הנורא במירון העלתה ליהיא גרינר סטורי בעמוד האינסטגרם שלה, שבו הפנתה אצבע מאשימה אל החרדים. "פסיכים, מה קרה? התפללתם יפה מאוד, וואו, תראו מה עשיתם, דרכתם על אנשים, דרכתם עליהם. כל הגברים החרדים האלו, מה זה? לא ראיתי חיות כאלה".
בסרטון המשך הוסיפה: "סורי, אני מאוד עצבנית. כולם בוכים ואני עצבנית, לקחתי את זה למקום אחר. זה פאקינג דוחה, מגעילים. ביום אחר, לא חייב ככה כמו סרדינים כולם, תראו מה עשיתם. רצחתם אנשים, דרכתם על אנשים. מה זה? זה פסיכי, זה חולני".
הסרטונים עוררו סערה, מה שהוביל את גרינר למחוק אותם ולפרסם הבהרה והתנצלות. אך הנזק נעשה - עוקביה הספיקו לצלם את הסטוריז והם הופצו בכלי התקשורת השונים. גרינר ספגה ביקורות נוקבות, איבדה כ־12 אלף עוקבים בסופ"ש ומחקה את החשבון שלה.
אבל לצד זאת נשמעו גם קולות אחרים, וכ־25% מהטוקבקים והתגובות ברשתות החברתיות הביעו הזדהות עם דבריה. תגובות התמיכה היו בנוסח: "ליהיא צודקת, היא אמרה את מה שהרבה חושבים ולא מעיזים להגיד".
זו אכן מציאות שקשה לנו להפנים: אף אחד מאיתנו לא רוצה לחשוב על עצמו כמי שמונע מדעות קדומות, אבל אין ספק שהיינו רואים הזדהות הרבה יותר עמוקה לו האסון היה מתרחש בתל אביב. אנחנו מגיעים לעולם עם מנגנוני הפעלה המוטמעים בנו, שמכוונים לאפליה וגזענות כלפי כל מי שנכנס אצלנו לקטגוריה של קבוצת החוץ. לכן לחלק מהאנשים יש קושי לכאוב את כאבם.
לכך יש להוסיף את הכעס שהצטבר בציבור החילוני בעקבות התנהלותם של החרדים במהלך מגיפת הקורונה. בחברה החילונית התעצבה תפיסה שעל פיה החרדים מסכנים לא רק את עצמם, אלא את המדינה כולה. והנה קיבלנו את הנוסחה לתגובות התמיכה הבלתי נתפסות בדבריה של גרינר.
המציאות הזו קשה לעיכול. יש לי קושי לכתוב את השורות האלו, אך עם זאת, הדרך לחברה בריאה יותר אינה להדחיק את הבעיות אלא להציף אותן ולמצוא דרך לקבלת השונה. זה אולי יפתיע, אבל המקור לגילויי גזענות ואפליה אינו רוע אלא אנושיות לשמה - אינסטינקטים אנושיים מולדים שנועדו לדאוג שנשרוד בג'ונגל הזה שנקרא החיים.
אומנם לנטיות הקדומות הללו יש פחות מקום בתקופתנו, אבל עוד לא פותחה הטכנולוגיה שמסוגלת להפריד את הנטיות האבולוציוניות שלנו ולהתקין לנו במקומן נטיות שמותאמות יותר לחיים בתקופתנו.
אני והם
הפער התפיסתי בין העולם החילוני לעולם החרדי הוא מתכון בדוק לקיטוב, פילוג ושנאה בין קבוצות. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שחלוקת העולם ל"אני והם" היא צורך אבולוציוני. לאנשים יש נטייה להתחלק לקבוצות, ולהגדיר את עצמם ואת זהותם על פי ההשתייכות הקבוצתית שלהם מתוך צורך קיומי. אנשים צריכים את החיבור הזה גם כדי להרגיש טוב עם עצמם, וגם כדי להגן על התפיסה העצמית שלהם כמוסריים וטובים יותר. לכן גם גזענות ושנאת האחר הן צורך קיומי.
נוסף על כך, מהצד החילוני נראה כי הממשלה אינה מתעמתת עם החברה החרדית משיקולים פוליטיים, ושהמשטרה אינה עושה מאמץ לאכוף את החוק, ואף מעלימה עין מהסכנות אף על פי שהכתובת מרוחה על הקיר.
כדי לבחון מה הבסיס של סטריאוטיפים, גזענות ודעות קדומות על מי שמוגדר כ"אחר", התבונן חוקר המוח דיוויד איגלמן במוחם של נבדקים בזמן שצפו בסרטון שבו הופיעו שש ידיים על המסך. על כל יד הופיע תיוג של קבוצה אחרת: אתאיסטים, נוצרים, יהודים, הינדים, מוסלמים וסיינטולוגים, בעוד מחט שמגיעה משום מקום דוקרת באקראיות את אחת הידיים.
התוצאות לא הותירו מקום לספק: כשהנבדק התבונן ביד השייכת לאדם מקבוצת הפנים (הקבוצה שאליה הוא משתייך) נדקרת, נרשמה עלייה חדה בפעילות באזורי הכאב; אך כשהיד הייתה משויכת לאדם מקבוצת החוץ, נתגלה קו שטוח - אדישות מוחלטת לכאב. מעניין הוא שככל שנטייתו של אדם להפלות את קבוצת החוץ חזקה יותר, כך האמפתיה שהוא חש כלפי קבוצת הפנים גבוהה יותר. נראה כי תווית שיוך בודדת מספיקה כדי לעורר אפליה.
האפקט נמצא גם במקרים שבהם לנבדק לא היו דעות מוצקות בנוגע לדת או לאתאיזם. כך שמדובר בתופעה הרבה יותר בסיסית משיוך דתי. כל מה שצריך כדי לעורר אפליה זה לדעת שהאדם שמולך לא שייך לקבוצה שלך, ומוחנו מחווט לעשות קטגוריזציה - מי שייך לקבוצה ומי לא.
תגובות אלו הן אוטומטיות ומשרתות מטרה אבולוציונית ברורה. דעות קדומות התפתחו כפונקציה של חיים משותפים בקבוצות. החיים בקבוצה אומנם מקדמים את ההישרדות שלנו, אך החשש מפגיעה של אנשים חיצוניים הוביל להתפתחות מנגנון המאפשר לזהות מי שייך לקבוצת הפנים ומי לא. עם הזמן, תהליך הסינון המהיר נהפך לאוטומטי ולא מודע. אפילו אנשים שאכפת להם משוויון חברתי מראים נטיות שליליות חבויות כלפי קבוצות אחרות.
כל זה מוביל לכך שהעמדות כלפי החרדים הקצינו מאוד. יש הכללה ועלייה בגזענות ובסטריאוטיפיזציה של חרדים: בקרב חילונים החרדים נתפסים כפרימיטיביים, עם יכולות נמוכות יותר, אנשים שלא אכפת להם מהחיים. לכן חשוב שנלמד מהאסון הנורא לא רק כיצד למנוע אסונות דומים, אלא גם כיצד לקדם חברה פחות מפולגת שמכילה את השונה. אנשים מקפידים מאוד להתבטא באופן שנחשב תקין פוליטית, אך מתחת לפני השטח הגזענות לא נעלמה - היא רק למדה תקינות פוליטית מהי.
עם כל הצער שבדבר, אין ספק שהייתה הזדהות גדולה יותר עם נפגעי האסון בקרב הציבור החילוני, לו הוא היה מתרחש בתל אביב.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]