1. החטא הקדמון
כשעזבה את לשכת יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, השוותה את עצמה איילת שקד לאישה מוכה. אלה המילים שלה, לא שלי. זה מה שהיא סיפרה אז לחבריה. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחייה. היא סבלה התעללויות שיטתיות, מקפיאות דם, של "הגברת". היא שמעה איחולי מוות לילדיה, קללות, השפלות שהשטן לא ברא. אם אתם רוצים להיכנס לאווירה, תעברו על תמלול עדותו של אילן ישועה.
בשבועות האחרונים לסדרת הטרור שעברו שם, שקד ושותפה הבכיר הורחקו, הוקפאו, נדחו והוקאו מתוך סביבת נתניהו עד שמצאו את עצמם יושבים לבד בלשכה. הדברים האמיתיים נחתכו במקום אחר. בשלב הבא הופעל כיסא המפלט, עליו ישב בנט. ימים ספורים אחריו, גם איילת. זו הייתה נחיתת ריסוק מפוארת. על אותו כיסא מפלט ישבו מאות נידונים אחרים, לפניהם ואחריהם.
במה חטאו השניים? החטא הקדמון היה שלא עשו שיעורי בית. הם נכנסו לתפקיד ככל קודמיהם: תקווה לבנה גדולה חדשה שתאפשר ליו"ר האופוזיציה השנוא, זה שלא מצליח להמריא, להמציא את עצמו מחדש. הם באו מההייטק והיו צעירים, מוכשרים, מעריצים גדולים של ביבי, מחוברים לישראליות החדשה.
נפתלי היה בדיוק המודל שנתניהו אוהב: חובש כיפה לייט, דובר אנגלית ברמת שפת אם, בעל רקע צבאי הולם, אבל לא בכיר מדי, כדי שלא יאפיל על הבוס. איילת הייתה רעננה, מוכשרת, שרופה על הבוס ומלאת מוטיבציה. רק השמיים היו הגבול. או הגברת.
לו בדקו מראש, היו מבינים שמי שקובע במקום שאליו הגיעו זו היא, לא הוא. שהם צריכים לשאת חן בעיניה, לשרת אותה, לציית לה, לא לו. הם לא הבינו שאם ינסו לנתק את נתניהו מהשפעת "הבית" ויקבלו החלטות מקצועיות בלבד, יגמרו כפי שגמרו. ובנוסף לכל זה, בעיתוי קריטי, גילתה הגברת שבעלה העז להשלים כמה פרוטות לשכר הרעב ששילם הליכוד לשקד מהכיס המשפחתי.
הפיצוץ היה גרעיני. זה קרה במהלך טיסה של בני הזוג לניו יורק, והגברת הקימה במטוס שערוריית ענק. "אני חושבת חמש פעמים לפני שאני קונה גזוז בקיוסק ליד העבודה", היא צווחה, "ואלה גונבים את הירושה של הילדים שלנו!".
כשהסיפור הזה סופר לראשונה (בעמודים האלה), קשה היה להאמין לו. היום, גם הביביסטים יודעים שזה מדויק. מספיק לעבור על תמליל עדותו של אילן ישועה, או לצפות בעדותו של שעיה סגל, האיש שהעניק שירותי חינם לזוג החזירי הזה במשך 12 שנה ופעם אחת, כדי להוריד עיתונאי עקשן מהצוואר, שילם לו נתניהו 2,500 שקל.
"זה האוכל של הילדים שלי", היא צרחה, והכסף חזר מיד למקום שממנו שקל חי עוד לא חזר: הקופה המשפחתית. באותה טיסה טראומטית לניו יורק הבהירה הגברת לאדון שאם ימשיך ככה, לא רק בנט ואיילת יגורשו, גם הוא עלול למצוא את עצמו בחוץ. בסוף הוא קיבל חנינה ונשאר איכשהו.
2. הכל אישי וציני
קשה להבין מה עובר בראש של איילת שקד בימים אלה. שנים ארוכות היא סובבת בין אנשי אמונה, שותפיה לדרך הפוליטית, ידידיה, יועציה ולא מעט עיתונאים, ומסבירה הסברים מלומדים על הטירוף בבלפור. מקוננת על הדרך שבה לופתים בני הזוג מדינה שלמה. מדגימה את הסכנה בהמשך השלטון הדיקטטורי.
קמצוץ מכל זה שמענו בהקלטות שהביא עמית סגל (למי שלא הבין את הרמזים עד כה: השיחה המוקלטת התקיימה באותו יום בין שקד לרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב. הנחת העבודה שלי היא שלא הרב הקליט והדליף את השיחה, אבל אני לא באמת יודע). שקד יודעת את האמת טוב מרבים אחרים. היא הייתה שם. היא ראתה את זה בעיניים. ולמרות הכל, אף על פי שהיא יודעת כמה חיוני לחלץ את המדינה מהציפורניים המיטרללות והולכות של המשפחה הזו, היא מוכרת את נשמתה לשטן.
האם הכל אישי? כן. האם הכל ציני? כן. האם עתידה של שקד בליכוד, או איפה שלא יהיה, חשוב לה יותר מהמדינה? כמי שתמך בה לא פעם במהלך דרכה הפוליטית, צר לי לקבוע שהתשובה הבלתי נמנעת היא כן. זאת, אף שהיא יודעת שההבטחות על קבלת הפנים המלכותית שצפויה לה בליכוד, לא יתקיימו. אף שהיא יודעת שבהזדמנות הראשונה הם ישליכו אותה אל מתחת לגלגלי האוטובוס, או הנגמ"ש, או כל דבר שיכול לדרוס אותה. ועדיין, היא חוזרת לפנכה כשפחה חרופה על הים, כזומבי נטול רצון עצמי או עמוד שדרה מוסרי כלשהו. זה לא פחות ממזעזע.
שקד הטרילה את כל מי שהסכים לשמוע אותה בשבועות האחרונים במאמץ אדיר לסכל את ממשלת השינוי ולהנציח את המשך שלטון משפחת נתניהו. היא ישבה שעות עם גדעון סער (בלי שום סיכוי), עם אלקין, עם ליברמן, עם מי שנתקלה בו. היא העבירה הרצאות אינסופיות שאין בהן מילה אחת שעניינה טובת המדינה. היא עמדה בקשר הדוק עם בלפור, עם סייעני בלפור, עם השופרות ומפעיליהם. היא אפילו קיבלה הבטחה לארוחה מרובעת עתידית שבה תסכים הגברת לקבל אותה בחזרה לחצר האחורית, שבה תוכל להתרוצץ עם כל שאר החנפים, לכשכש בזנבה ולהתבטל בפני המלוכה.
ברגע שיצאו ההקלטות, שבהן תיארה שקד (בחסכנות רבה, יש לציין), את מזגם ומטרותיהם של בני הזוג, יצאה בת קול קולנית מאוד בבלפור והבהירה שהכל מבוטל. איילת תראה את בלפור רק בתמונות. מעניין מה היא מרגישה עכשיו. "חייבים לשמור על שלטון הימין", זעקה בשיחותיה הלא נגמרות עם כוכבי האירוע. "איזה ימין, איילת, זה לא ימין, זה ביבי, את יודעת את זה", ענו לה.
עכשיו היא יודעת את זה. כל ההבטחות נמוגו. השריון ברשימה הפך לנידוי מוחלט. ארוחת הערב המרובעת, איילת ואופיר שקד עם שרה ובנימין נתניהו, תתקיים בגיהינום. מבלי משים, בזכות אותה הדלפה, ניצלה שקד מגורלם של אומללים רבים לפניה: לצאת לדייט עם הנתניהו'ז, לבלוע את הרוק, להפליג בשבחיה ויופיה של המלכה ערב שלם, כדי למצוא את עצמך בסוף הסיבוב הזה בתעלה לצד הדרך כשכל זב, מצורע ואוסנת מארק דורך עליך בדרך לאנשהו.
ביום שבו החליט סער לגדוע את הקשר הגורדי ולהמליץ על יאיר לפיד להרכבת הממשלה, היינו כפסע משינוי שיטת משטר קונסטיטוציונית שנועד למלט נאשם מאימת הדין. אם הליכוד היה מגייס את עצמו והחרדים להמליץ על בנט, זה היה נגמר רע. איילת המטיילת הייתה ראש הוועדה המסדרת, החוק לבחירה ישירה היה מקודם, נתניהו היה מבטיח משהו גרנדיוזי למישהו (ולא מקיים) ומעביר אותו. כללי המשחק היו משונים תוך כדי משחק, השופט היה מוחלף, והכל היה נערך להנצחת המשטר המלוכני שנכפה עלינו.
כשסער הבין את זה, הוא אמר די. עד כאן. וחתך. בלעדיו, שום דבר ממה שקורה כאן בחודשים האחרונים לא היה אותו הדבר. תקווה חדשה נכשלה בקלפי אבל הצליחה, לפחות בשלב הזה, במשימה הגדולה: לחלץ את הפקק שנרקב בפתחו של בקבוק השמפניה הוורודה התוסס ומבעבע, בטרם יתפוצץ ויתרסק.
3. חוק יסוד: נתניהו־בלפור
כל מי שבא במגע עם נתניהו בחודשים האחרונים, מאז התברר שהוא שוב לא הצליח לצלוח את מחסום ה־61 מנדטים, מדווח את אותו הדיווח בדיוק: לא מעניין אותו שום דבר, חוץ מבלפור. הוא מוכן להיות שני ברוטציה, שלישי ברוטציה, הוא לא מתעניין בסמכויותיו, הוא מוכן להציע את כל התיקים והממתקים בעולם, רק על דבר אחד הוא מתעקש בכל הכוח: שהמשפחה תישאר בבלפור.
זה אמיתי. קוראי הטור הזה רגילים לקרוא כאן דברים שנשמעים מופרכים בהתחלה ומתבררים כאמיתיים בסוף. זה אחד מהם. בנימין נתניהו לא נלחם על השלטון ולא נלחם על העיתון. הוא נלחם על זה שהגברת נתניהו תישאר בבלפור. למה? כי ככה היא אוהבת. בעיקר לאור העובדה שבלפור זה חינם.
זו הסיבה שבחוק היסוד שהומצא לרגל כינונה של ממשלת החילופים־רוטציה המפוארת (חוק שנתניהו הפר מיד לאחר חקיקתו) הודגש שגם ראש הממשלה החליפי ייהנה ממעון שרד על חשבון המדינה. לא, זו לא הייתה התעקשות של גנץ. גם השיירה המשוריינת והמאובטחת הוכפלה, כדי שהיא לא תצטרך לכתת את עצמה ממקום למקום במכונית שתרכוש לעצמה או דלק שתתדלק מכיסה.
אם אכן זה הסיפור, יש לי הצעת ייעול: יעבור חוק יסוד: נתניהו־בלפור. המעון הממלכתי יעבור בטאבו על שמה של הגברת, עד מותה (אחרי 120). היא קשורה למקום הזה ויהיה לנו הרבה יותר זול לפתור את זה ככה. כן, המדינה תמשיך להחזיק את המעון על חשבונה. כמו כן, תתקצב המדינה עשרה עובדי דחק שבהם תוכל הגברת להתעמר כל שנה (יוקם אגף שיקום מיוחד שיטפל בהם אחרי שיושלכו מהמעון באמצע הלילה) ותחזיק שיירה משוריינת ומאובטחת שתטלטל אותה ממקום למקום. אם יהיה צורך, המעון ישופץ על חשבוננו, המעצב יהיה מושיק גלאמין.
קחו, תסכמו את כל זה ותגלו שזה יהיה עדיין הרבה יותר זול מעוד שתיים־שלוש מערכות בחירות, מהמשך התנהלות ללא תקציב מדינה, מהמשך שקיעה לתוך ביצת כאוס רעילה וטובענית שבה כולנו מבוססים עכשיו.
ויש דרכים להחזיר את הכסף לקופת המדינה: נמכור את מטוס השרד המלכותי שבו הושקעו כבר מיליארד שקל. נבטל את המכרז שפורסם השבוע למשרת "מנהל מערך מטוס ראש הממשלה". המערך הזה, שבראשו יעמוד אדם בתנאי מנכ"ל, יעסיק אין ספור עובדים ויעלה לנו הון תועפות. כל אלה יבוטלו והכסף יושקע בגברת, במעונה, כסותה ושיירתה. ובא לציון גואל.
כדי להישאר בבלפור, מפעיל עכשיו נתניהו את כל האמצעים המיוחדים: גיוס כללי הוכרז בין כל השופרות והסייענים למיניהם. יבבת השופרים התחלפה בטקסטים קשים יותר. החברים, הפזורים בין תחנות השידור השונות, משגרים איומים מפורשים נגד כל מי שמעלה על דעתו את האפשרות לא להתרפס בפני משפחת נתניהו. "אתם אבודים בימין, אתם מחוסלים, אין לכם עתיד, לעולם לא ישכחו לכם את זה", חוזרים התוכיים אחר מנהיגם, בתקווה להישאר לנקר את הגרגרים בפנכה.
במקביל, מפעיל נתניהו את כל הפיתויים המקובלים: הוא מחזר אחר העריקים הפוטנציאליים בלהט לטיני. הוא רומיאו על סטרואידים. אם יהיה צורך, הוא אפילו ידחוס את אביר קארה (מדובר ביהודי גדול) למושב האחורי של מכונית ראש הממשלה, ימתיק איתו סוד ויבטיח לו שייבחר למר עולם בתחרות הבאה. נכון לעכשיו, עמיחי שיקלי הוא היחיד שהתפתה. קארה, כמו גם עידית סילמן, הבהירו בלשון ברורה שאין להם כוונה לבגוד בבנט, לערוק לליכוד או להאמין להבטחות הסרק שמוטחות בהם.
נתניהו מנסה גם להרגיע את החזית בליכוד. בתחילת השבוע פרסמתי שניר ברקת ניסה לגייס את בועז ביסמוט ויעקב ברדוגו להזזת נתניהו, לטובת המשך שלטון הליכוד. הפגישה במסעדה ההיא כנראה לא צלחה.
הפרסום טרפד את התוכנית הגדולה של ברקת: הוא היה אמור לקיים בימים הקרובים כנס ענק ולהציג סדרה של תוכניות גרנדיוזיות שהכין בכל הנושאים החשובים: כלכלה, חינוך, תשתיות וכו'. ברקת מבין כבר מזמן שנתניהו לא רק תוקע את המדינה, הוא תוקע גם את הליכוד. אומץ להגיד את הדברים בגלוי, עדיין אין לו. הוא מעדיף ללחוש אותם במסעדות ולקוות לטוב.
ברקת אינו היחיד. כמוהו חושבים רוב בכירי המפלגה. העניין הוא שבשנים האחרונות החבורה הזו עברה פרוצדורה רפואית ייחודית, בהרדמה מלאה, שבמהלכה תרמו את עמוד השדרה, בלוטת המוסר והמחשבה העצמאית לצדקה. במקומם, הושתלו בגופם שבבי ציות מיוחדים ותשתית חירום של שופר. כשהתעוררו, הבינו שהם יכולים לעשות צ'ק אאוט מהמכלאה שבה הם נמצאים בכל רגע נתון, אבל לא יכולים באמת לעזוב אותה ("מלון קליפורניה", הנשרים).
4. שלוש חלופות לממשלת שינוי
כל יום שעובר גורם ליאיר לפיד להיראות יותר בשל, יותר ראוי ויותר מתאים לתפקיד ראש הממשלה, שעליו הוא חולם הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה. התנהלותו של לפיד מעוררת כבוד. השקט הנפשי, המסרים המדויקים, הסבלנות, הג'נטלמניות וההכרה שהמדינה חשובה יותר ממנו. אצל לפיד זה לא מהשפה ולחוץ. הוא מקפיא את חלום חייו לטובת ברנש שזכה ב־7 מנדטים (ומביא רק 6 מהם לעסקה), כי אין דרך אחרת לחלץ את המדינה מהבוץ.
למה? אולי יש עוד דרכים? תרשו לי להציע שלוש אופציות חלופיות: מכיוון שלבנט יש עכשיו רק 6 מנדטים, בעוד ליברמן וגנץ גדולים ממנו וסער שווה לו, מדוע לא יתאחדו גדעון סער ואביגדור ליברמן לבלוק טכני של 13 מנדטים, שנראה כמפלגת שלטון הרבה יותר מימינה?
סער יהיה ראש הממשלה הראשון ברוטציה מטעם הבלוק הזה. ליברמן שר האוצר. קואליציה כזו תהיה הרבה יותר מאוזנת. בנט יוזמן אליה כשר ביטחון וסגן ראש ממשלה. הוא יוכל להסכים, או לסרב וללכת לבחירות חמישיות, שבהן יתרסק. האם לפיד יעשה דבר כזה? לא. הוא הבטיח לבנט ללכת איתו לברית אחים טייק 2, והוא לא יפר את ההבטחה, אלא אם כן נפתלי יהיה זה שיפר אותה.
האופציה השנייה מתחילה אף היא בחיבור סער־ליברמן ונמשכת אצל החרדים. כדי שהיא תקרה, ליברמן צריך לאפסן את החרם שהכריז על החרדים ולקחת כדור נגד בחילה. או שניים. שלא לדבר על ניתוח נוסף לקיצור הפתיל, אחרי שהקודם נכשל (אצל נתניהו). סער ובני גנץ מקובלים על החרדים ועל הרב קנייבסקי.
סער ראשון ברוטציה, עניין שהחרדים יאהבו מאוד. לפיד שני, יאהבו פחות אבל יתרגלו. המשך החיבור המהיר לעטיני השלטון יהווה פיצוי הולם. במקום בנט, ישנם גפני וליצמן, עם מנדט יותר. הממשלה מושבעת, בנט באופוזיציה, עמיחי שיקלי חבר בוועדה לביקורת המדינה. האם ליברמן מסוגל להפרה בוטה כזו של הבטחת בחירות? תשאלו אותו. אני מפחד.
החלופה השלישית דומה, אבל שונה במהות: הממשלה תוגדר ממשלת חירום לשנתיים, ובראשה יעמוד אחד בשם בני גנץ. הרי בנובמבר הוא אמור, בכל מקרה, להיות ראש ממשלה על פי החוק, שעדיין שריר וקיים. גנץ מקובל על החרדים, מקובל על הערבים, מקובל כמעט על כולם. קשה לשנוא את הטיפוס הזה. זאת ועוד: אפילו שיקלי הערכי והטהור לא יוכל להגיד שהוא לא יישב תחת גנץ. ההבטחה של בנט הייתה לא לשבת תחת לפיד. אז הנה, הבאנו רמטכ"ל כבקשתך. יש שאלות?
אני מעריך שאף אחת מהאופציות הללו לא תצלח. כל הכוחות מוכוונים עכשיו לסגור במהירות את הדיל המקורי ולהשביע ממשלה. זה אפשרי, בתנאי שכולם יבינו שהם צריכים לרדת בבת אחת מכל העצים, לשכוח מהאגו וכן, להפר כמה התחייבויות מטופשות שעליהן התחייבו במהלך הקמפיין. הממשלה תושבע בכנסת ולמחרת השמש תזרח במזרח ותשקע, בשעה היעודה, במערב. רק אז נגיע לשלב הקשה באמת, המייסר, הנפיץ וגורלי כל כך: ניסיון להסביר לגברת שהיא צריכה להתחיל לארוז.
בעיקרון, הכל על הכתפיים של נפתלי בנט. העובדה שהברנש הזה לא מסוגל לשלוט בשבעה ח"כים, לא כדי להמליך את זהבה גלאון או עופר כסיף, אלא כדי להפוך בעצמו לראש ממשלת ישראל, מעלה תמיהה. תאר לעצמך, אמר לי מישהו אתמול, שבסיעה של ליברמן מישהו היה מבריז ככה בדקה ה־90. איפה הוא היה היום. למה ליברמן, שאלתי, גם בסיעה של לפיד זה לא באמת קורה. האחרונה שמלמלה משהו הייתה עדי קול, ואיפה היא עכשיו?
5. רוחות השנאה של שיקלי
בהנחה שנס השינוי יתרחש והממשלה תקום, איך יחולקו התיקים? גדעון סער רצה להיות שר ביטחון. גם נפתלי בנט רצה שסער יהיה שר ביטחון. הוא מעדיף שהריבון הרשמי בשטחים יהיה מישהו מהימין, מאשר גנץ, שנמצא באמצע. אבל מכיוון שיש צורך חיוני לשמור על גנץ כלקוח מרוצה, התיק הזה יישאר כנראה בידיו. זוהי משנתו של אריאל שרון: כדי שהממשלה תחזיק, עדיף שכולם ייכנסו אליה שבעים ומרוצים.
מה יהיה סער? שר משפטים. זה תפור עליו. לכל הצדדים יש בו אמון, אף על פי שהוא נחשב לשמרן. סער כשר משפטים יעביר רפורמות סוף־סוף, יחוקק פסקת התגברות שפויה, יפצל את סמכויות היועמ"ש, יגביל את לוחות הזמנים, יוסיף שיניים לנציב הביקורת על הפרקליטות.
אז איך מחזיקים את איילת שקד מול פיתויי נתניהו? פשוט: שרה לביטחון הפנים. כפי שהסתערה על משרד המשפטים והזחילה את כל בכיריו תוך שינוי פני בית המשפט העליון, כך יכולה שקד לקנות את עולמה בהחזרת המשילות לנגב והסתערות על האלימות במגזר הערבי. זו גם חברות בקבינט.
מרב מיכאלי תהיה, כנראה, שרת הפנים. על תיק החינוך יינטש קרב בין ניצן הורוביץ ליפעת שאשא ביטון. לזכותה של שאשא ביטון ייאמר שהיא המועמדת הקלאסית לתפקיד: היא אשת החינוך היחידה באירוע, מי שהחלה כמורה וסיימה כסגנית נשיא של מכללה אקדמית. היא גם פופולרית. אז מה בסוף יקרה? לא יודע, אבל עדיף לא לחלק את עור הדוב מראש. לא רק שהוא טרם ניצוד, נדמה לי שהוא רק עכשיו נולד.
אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי הצביעות של נתניהו ושלוחיו. האיש שהכשיר את התנועה האסלאמית ומנסור עבאס, מטיף להחרמת מפלגת העבודה וח"כ אבתיסאם מראענה. תשפטו בעצמכם: עבאס (שמתגלה כפוליטיקאי־על ואדם חביב במיוחד) הוא חבר בתנועה האסלאמית. הציווי האלוהי שלו הוא השריעה האסלאמית. הוא לא מכיר בישראל כמדינה יהודית. הוא מקבל הוראות ממועצת השריעה. נתניהו עצמו, ערב הבחירות, אמר שמדובר בתנועה שמתנגדת לציונות, שמחבקת מחבלים ושאהידים, שלא יעלה על הדעת לשתף איתה פעולה.
אז את מנסור הוא הכשיר רשמית בימים האחרונים. בקולו ובדמותו. את מראענה, שחיה עם בן זוג יהודי ביפו, שהצהירה אמונים אפילו לחוק השבות, שחברה במפלגה ציונית שהקימה את המדינה, הם מחרימים. אגב: איתן, אביו של עמיחי שיקלי, הוא בוגר קרן וקסנר ועמד בראש מוסד חינוכי של התנועה הקונסרבטיבית. אני מקווה שלא תדליפו את זה ליאיר נתניהו, לכו תדעו איך זה ייגמר.
תארו לעצמכם שהוא היה נשאר לצדו של בנט, האיש שהביא אותו משום מקום לכנסת ישראל. הם בטח היו עולים על הראיות המרשיעות הללו ואז שיקלי היה לומד שנאה מהי. אבל העיקר שהוא לא מוכן לשבת בקואליציה עם סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ומפקד סיירת מטכ"ל עמר בר־לב, אבל כן מוכן להמליך עלינו קואליציה של חרדים שרובם לא ציונים ולא משרתים, בתמיכה מבחוץ של התנועה האסלאמית, בהובלה של חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
אותו שיקלי דיבר על "רוחות השנאה" שמובילים מוחי הדגלים השחורים. חבל שהוא לא ירד פעם לצמתים, לגשרים ולכבישים שבהם עומדים המפגינים האלה כבר קרוב לשנה. הוא היה פוגש שם המון חברים לנשק. את רמי מתן, גיבור החווה הסינית. את מרדכי רחמים, גיבור סבנה והמטוס החטוף בציריך. את כרמי גילון ויובל דיסקין, ראשי השב"כ. את אמיר השכל, תא"ל בחיל האוויר. את עמוס בן־אברהם, מפקד סיירת מטכ"ל שנפצע בקרב בלבנון.
אלה רק שמות קוד סמליים. מאות ואלפי קצינים בכירים במילואים, בכירי מוסד ושב"כ, אנשי אקדמיה, קשישים בשנות ה־90 לחייהם ואף למעלה מזה (כולל אלכס ז'ילוני, ממקימי חיל האוויר, בן 103) מפגינים שם ונלחמים על המדינה שהם אוהבים. אין שם רוחות של שנאה, שיקלי. יש שם הרבה אהבה למדינה.
6. כבשים פועות ומשותקות
מכל חטאיו, המחריד ביותר הוא מה שנתניהו מסוגל לעשות לאנשים טובים ביסודם, אנשים ישרים מטבעם, אנשים שאוהבים את המדינה עמוק בלבם. באחד מנאומיו האחרונים, כשרומם ושיבח את הקואליציה שלו, על פני הקואליציה של המשומדים האנטי־ציונים (סער, בנט, אלקין, ליברמן, לפיד וכו'), טען נתניהו ש"אנחנו נשמור על חיילי צה"ל". יום אחד קודם לכן סיפר העד אילן ישועה על משפחת נתניהו, שדרשה מדי פעם "לדרדר" (לדחוק החוצה) ידיעות על משפחות שכולות, שלא באו לה טוב בעיניים.
אוי לאותה בושה, אוי לאותה צביעות, אוי לעידן שבו אנו חיים, עידן שחלק מאיתנו ינסו למחוק מקורות החיים שלהם אחרי סיומו, אבל אנחנו לא ניתן להם לעשות את זה. על מה שעוללה לנו המשפחה הזו, בסיועה הנדיב של חבורת כבשים פועות ומשותקות, לא תהיה מחילה. אין הכוונה כאן למסע עונשין או משפטי ראווה כלשהם. לא זה העניין. מדובר רק על הצד המוסרי. האנשים האלה יצטרכו לשכב לישון, להתעורר ולחיות עם מה שעוללו לאורך השנים האיומות האלה. כשיביטו במראה, דמותם תשתקף אליהם ממול, ואף אחד לא יצליח לשנות את זה.