זמן קצר לפני שנכנס לתפקידו הבטיח בנימין נתניהו שימוטט את שלטון חמאס בעזה. זמן קצר לפני שהוא עוזב את תפקידו (כך לפחות זה נראה עד אתמול), שיגר אותו חמאס רקטות על ירושלים וגרם לפינוי משכן הכנסת, להפסקת מצעד הדגלים ולשיבוש יום ירושלים.
תמונת הניצחון של חמאס היא תוצרת ישירה של מדיניות נתניהו. במקום לקיים את ההבטחה ולבער את קיני הטרור בעזה, הוא הפך את חמאס לשותף אסטרטגי. הוא טיפח והגן על חמאס ביד אחת; והשפיל, ביזה ונידה את הרשות הפלסטינית ביד השנייה. הוא זרע גשם, ואנחנו עכשיו קוצרים סופה.
לא בטוח שנתניהו עצמו מזיל דמעה. בסופו של יום, חמאס בלם אתמול את הקמת ממשלת השינוי. לא ברור אם זה מכוון או מתואם, אבל זו עובדה. רע”ם ומנסור עבאס לא יכולים לעשות עסקים פוליטיים כשהמפלגה האחות נכנסת למלחמה עם ישראל. נתניהו יודע את זה מצוין. אם המנדט להרכבת הממשלה היה עכשיו בידיו, הוא כבר היה מקמבן לעצמו ממשלת חירום כלשהי. אלא שהמנדט לא בידיו, כך שיש סכנה ברורה וממשית שסבב הלחימה שאליו אנו גולשים יימשך בדיוק עד תום תקופת המנדט של יאיר לפיד, לא דקה אחת קודם. בסופו של דבר, השותפות האסטרטגית של נתניהו עם חמאס אכן הוכיחה את עצמה. לא לטובת המדינה. לטובת נתניהו.
בשבועות האחרונים ההתרעות הללו הושמעו פעמים רבות: מערכת הבטחון הדגישה כי המתח בירושלים והתבערה שם יציתו גם את עזה. בירושלים התעלמו. פירומן בשם אמיר אוחנה, שהבטיח להתייצב מול המצלמות אחרי ש”נזהה ונמנה את מתי האסון במירון”, התייצב אתמול בהערכת המצב ודרש לקיים את מצעד הדגלים במסלולו המקורי. המפכ”ל, שסר למרותו, נאלץ לזרום. למרבה המזל יש כאן עדיין גם שירות ביטחון כללי וצבא, שהדגישו שמדובר בלקיחת סיכון מיותר. גנץ התייצב בעמדה הזו מול אוחנה ההרפתקן. נתניהו, לאחר התלבטות, התיישר עם גנץ. בינתיים הוגש האולטימטום של חמאס וירושלים מצאה את עצמה תחת אש רקטות, 54 שנה לאחר שחוברה לה יחדיו.
יו”ר הקואליציה מיקי זוהר, שמצליח לגנוב פעם אחר פעם את ההצגה ולנפק את הפנינים המרהיבות ביותר בכל משבר, אמר אתמול בבוקר ברדיו 103FM שזוהי התקופה הביטחונית הטובה ביותר בתולדות ישראל. רק דיבר, ושערי הגיהינום נפתחו. אגב, דבריו של זוהר היו “אמת לשעתה”. הייתה בהם מידה רבה של צדק. הבעיה היא שעם השקט הבטחוני היחסי לא הגיעה צניעות, אלא זחיחות. שיכרון כוח. אובדן בלמים וריסונים.
זה מה שגרם למשטרה להתפרע יותר מהרגיל במסגדים, להציב שערים מיותרים בשער שכם (בפרשת המגנומטרים למדנו שאין טעם להציב דברים שאחר כך ניאלץ להוריד בבושת פנים) ולהשתמש באלימות רבה נגד מפגינים בשייח’ ג’ראח. אם נוסיף לכל זה את ביטול הבחירות ברשות הפלסטינית, שהעלה את הדם לראשם של ראשי חמאס, נקבל את הכתובת על הקיר. כן, הקיר ההוא שעליו היא נכתבה לפני שבועיים במירון עבר לירושלים. הבעיה, כנראה, אינה בקיר או בכתובת, אלא באלה שלא מסוגלים לקרוא אותה בזמן.
בחמאס יש מאבק פנימי עז. יחיא סנוואר, עד לאחרונה האיש החזק, מכור לרווחה הפנימית בעזה, למצב הכלכלי, לצורכי האוכלוסייה. אלא שסנוואר נחלש מאוד, לאחר שבקושי ניצח בבחירות לראשות חמאס. מי שהתחזקו אלה הגורמים הקיצוניים יותר, בעיקר אנשי חמאס חוץ (משעל וערורי), אבל גם הדמון הקדמוני שהתעורר לפתע - מוחמד דף. בדיוק כמו ב־2014, גם הפעם בצה”ל איחרו מעט לזהות את המוטיבציה של חמאס להדליק את השטח והתאהבו בתזה הקודמת. חמאס הפתיע, ולא בפעם הראשונה. עכשיו, כל מה שנותר לישראל זה לנסות להשיב את ההרתעה שאבדה, בלי להתדרדר למלחמה. או שיש כאן אנשים שדווקא ישמחו למלחמה קטנה.
ההסלמה בלמה את המגעים להקמת ממשלת השינוי. מנסור עבאס ביקש פסק זמן, ואפשר להבין אותו. על הרקע הזה, צריך לשים עין בוחנת על הציר בין ראש הממשלה לשר הביטחון בימים הקרובים. זה מה שנותר מ”הדרג המדיני", שאמור לתת את המשימות וההוראות לדרג הצבאי, מול עזה. לגנץ יש אינטרס להרגיע כדי להחליף, סוף־סוף, את נתניהו. מה האינטרס של נתניהו? בימים רגילים נתניהו הוא ראש ממשלה מרגיע, שש אלי חזרה הביתה, מתרחק ממלחמות כמו מאש. הימים האלה אינם רגילים. אלה ימים נוראים שבהם נתניהו יהיה מוכן לעשות הכל, כולל הכל, כדי להציל את עצמו. האם לא יהסס לפדות את עצמו “בדם ואש”? צריך לקוות שיהסס.
תמונת הניצחון של חמאס היא תוצרת ישירה של מדיניות נתניהו
זמן קצר לפני שנכנס לתפקיד רה''מ ב-2009, הבטיח נתניהו למוטט את שלטון החמאס בעזה. 12 שנים אחרי, אותו ארגון גרם לפינוי משכן הכנסת ושיבוש יום ירושלים
