זוהי קריאת השכמה אחרונה. ישראל מנהלת בעשור האחרון מדיניות של “הכלת” חמאס. ישראל מטפחת את חמאס, מאפשרת לו לגדול, להתעצם, לצבור יכולות וניסיון. ישראל מנדה ומשפילה את הרשות הפלסטינית, השותפה האסטרטגית שלה, החתומה איתה על שורה ארוכה של הסכמים, המקיימת איתה שיתוף פעולה ביטחוני יציב וחיוני. במקביל, משתפת ישראל פעולה עם חמאס ונתניהו מתכחש לחלוטין להבטחה הנושנה ההיא “להפיל את שלטון הטרור”.

אמש גילתה ישראל שחיית המחמד העזתית הפכה למפלצת. מי שהולך לישון עם חמאס, קם עם חיזבאללה. אם לא נתעורר בהקדם, נגלה בקרוב שגם עם חמאס יש לנו מאזן הרתעה אימתני וגם מול חמאס איבדנו את חופש הפעולה שלנו. נדמה לי שאנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו.

אתמול בערב, בעוד חצי מדינה בממ”דים, ילדים בוכים והורים נבוכים, צייץ יאיר נתניהו את הציוץ הזה: “יונית לוי שואלת עכשיו בשידור ‘איך קרה שישראל שבויה של החמאס’. איך?! איך יונית??! אולי הרבה בגלל הערוץ המתועב שלך, ערוץ 2 שפמפם את ההתנתקות מגוש קטיף, השתיק את כל הקולות המתנגדים והמזהירים (כולל אבא שלי), ואתרג את שרון המושחת כדי שיבצע אותה בשקט! זוכרת? היית כבר בערוץ ב־2005, לא?”.

בעיקרון, בימים כאלה של מלחמה ואש, לא מקובל להיכנס לפוליטיקה. במציאות, לפעמים אין ברירה. יאיר נתניהו הוא אישיות ציבורית ואחד האנשים המשפיעים בישראל, אם לא המשפיע ביותר. הוא חי על חשבוננו מלא־מלא, יש לו משגר גידופים נייד ואני מניח שהוא מקלל גם בשנתו. הציוץ שלו אמש מעיד על הלך רוח נפשי בעייתי שמצריך, אולי, התערבות חיצונית.

 בתקופת ההתנתקות היה נתניהו ג’וניור בן 14 בדיוק. הוא כנראה לא יודע מה קרה. בואו נרענן את זכרונו: מי שהצביע בעד ההתנתקות, היה אבא שלו. לא פעם ולא פעמיים. היחיד שיכול היה לבלום את ההתנתקות, היה אבא שלו. אבל הוא לא בלם אותה. הוא אפילו הצהיר, במהלך ויכוח בכנסת (זה מצולם ומוקלט), שהוא מצביע בעד ההתנתקות “גם במשאל המתפקדים בליכוד”.

הלאה: אחרי ההתנתקות, אבא של יאיר נתניהו התמודד בבחירות והבטיח, במהלך הקמפיין (כי יועצו ישראל בכר אמר לו שזה יעלה אותו בסקרים) שמיד אחרי שיתמנה לראש הממשלה הוא יורה לצה”ל להיכנס לעזה ולהפיל את שלטון חמאס. הוא, בניגוד לממשלת קדימה, יתן לצה”ל לנצח. ואז הוא ניצח בבחירות ועשה בדיוק ההיפך.

 ב־12 השנים האחרונות הוא מטפח את חמאס. הוא מאפשר לחמאס להתעצם כי הוא רוצה “לתקוע” את אבו־מאזן. הוא מגדל, בעשר אצבעותיו, את חיזבאללה 2, כאן ליד הגדר של אשקלון. אז אמש, כשהמעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון שותקה מפחד אל מול מטח אדיר של רקטות ששוגרו לעבר ריכוזי האוכלוסיה הגדולים ביותר שלה, הבן של ראש הממשלה התנפל על ערוץ טלוויזיה.

ועוד משהו: למה לא צפית בערוץ 20 אתמול בערב, יאיר? אם הערוצים האלה כל כך מתועבים, אם מדובר בשלוחות של אל ג’זירה, למה אתה לא מצביע בשלט?

הסבב האלים בתוכו אנו נמצאים מתאפיין בקצב מהיר בהרבה מזה שאליו הורגלנו: צה”ל התחיל להפיל מגדלי מגורים בשכונת רימאל אתמול וחמאס וג’יהאד הגיעו לתל אביב במקביל. גם חילופי ההאשמות הגיעו מוקדם מהצפוי. כבר אתמול צוטטו “בכירים בקבינט” המביעים אכזבה רבתי מצה”ל, שנרדם בשמירה ולא העריך (גם) הפעם שחמאס מעוניין בפיצוץ; בעוד בצה”ל הובעה אכזבה מכך שהדרג המדיני לא אישר את תוכנית הפעולה האגרסיבית שהוצגה לו לפני כשלושה שבועות, והשב”כ התריע לפני חודשיים שצה”ל ואנחנו מתמכרים לשקט המלאכותי בעזה.

זה מיותר. כולם צודקים וטועים. הבעיה היא לא בהערכה מודיעינית נקודתית, תוכנית אופרטיבית שנגנזה או התראה שהושמעה. הבעיה היא בכך שאין לישראל אסטרטגיה מסודרת בכל הקשור לעזה. אין לה מטרה, אין לה תוכנית עבודה, אין לה חשיבה מסודרת. ישראל זורמת. מכניסים כסף קטארי מכאן, מפלרטטים עם סינוואר משם, מקווים לטוב. במזרח התיכון, מי שמקווה לטוב מקבל רע.

את בעיית עזה צריך לפתור. ישראל זקוקה לאסטרטגיה. ישראל זקוקה לתוכנית. ישראל זקוקה למנהיגות אמיצה, שתהיה מסוגלת להביא תוכנית כזו ולבצע אותה. ניקוי אגם הטרור בעזה הוא משימה קשה, תובענית, שתעלה בחייהם של חיילים רבים, אבל אין לנו ברירה אחרת. זה מה שעשינו בחומת מגן, כי לא היתה לנו ברירה אחרת. עכשיו, או שנחכה למצב שאליו הגענו לפני חומת מגן, או שנחליט לפעול. המשך התנהלות מסבב לסבב יאפשר לחמאס להמשיך להתעצם בקצב מסחרר, עד שגם כיפת ברזל לא תוכל להושיע.

האם צריך לכבוש את עזה? לא בהכרח. את יהודה ושומרון לא כבשנו בחומת מגן. ניקינו את הקסבות, טיהרנו את מחנות הפליטים ויצאנו. אפשר לנסות להשיג את המטרה הזו גם בלי כניסה מאסיבית. נפתלי בנט הגיש פעם לקבינט תוכנית שנקראה “הכתשה”. תוכנית מעניינת, שמהווה חשיבה מחוץ לקופסה.

ישראל היא מדינה עם יכולות אדירות, יצירתיות אינסופית ויש בידה אמצעים שיש למדינות בודדות בעולם. כל מה שצריך זה להבין את גודל השעה ועוצמת הסיכון, לדעת מה האלטרנטיבה (להתעורר מאוחר מדי), להתעלם מרעשי הרקע, מהפוליטיקה ומשאר ירקות, ולעשות את המעשה הנדרש.