חגיגת סיום הקורונה (חמסה) מתחוללת פה בכזו אינטנסיביות, עד שלעתים נדמה שלא היו הדברים מעולם. חזרנו בבת אחת למרוץ הכרכרה המשתקשקת, והעולם הפך צפוף ומלחיץ מאי־פעם.
אבל היות שאני נשרך מאחור במרוץ הזה, מנטלית לפחות, יש כמה אלמנטים בחיים שלנו - אלה שחזרנו אליהם בסערה - שנראו לי פעם מובנים מאליהם, ופתאום נראים לי כמעט אבסורדיים. הנה הטופ פייב שלי בהקשר הזה, לאו דווקא על פי סדר חשיבות.
1. סעו בתחבורה ציבורית, אנשים! בסדר, יש סיבות טובות להתלונן על התנהלות הרכבת וגו'. אבל בסך הכל, ביומיום מדובר בכלי יעיל למדי, שיכול ממש לשנות חיים.
כמי שחי במודיעין, למשל, ונוסע לתל אביב בשעות הבוקר, ההבדל הוא בין 35 דקות נינוחות עם קפה ומוזיקה באוזניות ובין פרק זמן יותר מכפול באורכו של עצבים בלבו של פקק אינסופי. ועדיין, המוני אדם מעדיפים את האופציה הפחות הגיונית. למה? כי מבחינתם להיפרד מהפרייבט זה עונש קצת מוגזם. אה יו יה.
2. למה, לעזאזל, להזמין במסעדה מנה עיקרית שעולה 200 שקל וצפונה? אוקיי, "מאסטר שף" ואחיותיה הפכו את הקולינריה לדת. וגם אני לא אדיש לקסמה של מנה יצירתית ומנצחת.
אבל מאיפה החוצפה לדרוש סכומים כאלה? ועוד על מנות עם חומרי גלם בסיסיים, לא פטריות כמהין נדירות שנמצאו במערה נידחת באלזס. הם קוראים לזה תרבות אוכל, אני קורא לזה - חזירות לשמה. טרנד שיצא מדעתו ונמצא בשלב המלך העירום. לאף אחד אין אומץ לומר שלהתפלסף על עגבנייה זה פשוט... להתפלסף על עגבנייה.
3. למה להזמין צימר מפונפן בתעריף של מלון יוקרה. חברים, הייתי שם כשזה רק התחיל וחוויתי על בשרי (במסז'ים ובסאונות) לאן זה הגיע.
הורים טריים, טרוטי עיניים וחסרי שינה, שחיפשו מקום לברוח אליו מעט מהמרכז, לנשום טבע אבל לא להתכלב. זה היה הפטנט המקורי, והוא היה נפלא. מקום שאתה ישן בו, בתנאים נוחים, בין טיול לטיול. לא מקדש הדוניסטי של "פינוקים", שאתה נוסע עד קצה הארץ רק כדי להתבצר בתוכו.
עם חלוק, מכונת אספרסו וג'קוזי צמוד. האמצעי הפך למטרה. והחופשה בטבע הפכה למצעד גאווה של סמלי סטטוס דביליים להפליא. באמת, אפשר כבר להפסיק עם זה. אתרי הקמפינג התחילו לתת פייט הולם, של שהייה נוחה בטבע שלא נותנת הרגשה של שבוע שדאות, וזה לגמרי הדבר הבא.
4. למה לקנות כל כך הרבה בגדים. ונעליים. וגאדג'טים. ובכלל, לקנות. זה לא שהפכתי לנזיר, או שהחלטתי לפרוש לצמיתות מחיי החומרנות. אני אוהב לקנות. ולאגור. ולטפח אוספים. אבל השנה האחרונה הבהירה לי שכמו בכל דבר - חייבים מידתיות.
ונדמה לי שאצל רובנו, תרבות הצריכה עלתה כבר מזמן על גדותיה. לראיה, אחד הדברים הראשונים שנפתחו כאן במסגרת הקלות הקורונה היה הקניונים, שמיד נמלאו אדם.
הצמא המטורף לקניות, שיש להניח שאצל מרבית האנשים לא נבע ממחסור אמיתי במוצרים אלא פשוט מגעגוע לעצם החוויה, התגבר על הפחד מפני הנגיף, או על הסיוט שנבע מעומס היתר של הקונים. וזו התנהלות, אני חייב להגיד כמי שחווה את הקניון הראשון שלו רק לפני שבוע, מאוד מאוד לא הגיונית.
5. למה לנסוע למקום שאתה יודע מראש שכו־לם נוסעים אליו? הרי מרביתנו יכולים לדקלם מראש ובעל פה את רשימת הפארקים, הגנים הלאומיים ושמורות הטבע שהמשטרה ממליצה שלא להגיע אליהם בשבת ובחג. ההודעות ברדיו ובאינטרנט חוזרות על עצמן בכל פעם מחדש, והן זהות. ועדיין, כל בית ישראל מתעקש לשוב ולפקוד את אותם מקומות ממש, מתוך תקווה חסרת תוחלת שהפעם זה יהיה שונה.
ברור, רק אתה חשבת שמעיינות עין גדי המרעננים יהיו רעיון טוב באמצע כל החום הזה. אז נכון, הארץ קטנה והאופציות מוגבלות. ועדיין, אפשר לגוון. או פשוט לוותר על הנסיעה הזו, היישר לתוך הקיר, ולהסתפק במקום פחות ממותג, אבל כזה שאפשר ממש להתהלך בתוכו. לא לצעוד בו בטור.