בילדותי חשבתי שהתקשורת המודפסת היא עולם מופלא. טקס העיתונים שלי בימי שישי לא פסק בבגרותי, וגם אחרי שהגשמתי חלום והתחלתי לכתוב בעצמי במוספי השבת, עדיין המשכתי להעמיס על השטיח ערימה מבולגנת של שלל מוספים.
עולם הפרינט, שרבים ממהרים להספיד, עדיין חי ובועט, ואני שמחה לגלות שישנה אוכלוסייה שמתעקשת לא לוותר עליו וגונבת את כל העיתונים בקפה השכונתי.
עוד קסם קטן הוא שאנחנו, כותבי המגזין בעיתונות המודפסת, אמורים להיות מעת לעת נביאים. לפעמים חגים ומועדים גורמים לכך שהמוסף יורד לדפוס מוקדם מהרגיל, ובמדינה כמו ישראל זה עשוי להיות קריטי ולעתים משעשע. כך אירע גם השבוע. הטור שאתם קוראים עכשיו איננו הטור שתכננתי לשלוח למערכת.
כמה שעות לפני שפקע הדד־ליין שלי, פקע גם האולטימטום של חמאס. בשש בערב ביום שני, בזמן שמטחים ירדו על ירושלים, עוד העזתי לרדת לבר השכונתי, שבדיוק אסף את תכולתו אל תוך מכולה גדולה בדרך אל עתיד לא ידוע.
יוסי בנאי, שהשבוע מלאו 15 שנה למותו, אמר ששש בערב היא השעה הכי נעימה בישראל, בפרט ביום הראשון של החורף. אבל אנחנו בקיץ, וישראל כבר לא מה שהייתה, ובתל אביב ביום שלישי עוד שתינו בירה והבטנו בשעון בחשש מכיוון שבתשע היה אולטימטום נוסף של חמאס.
בכל מדינה נורמלית אנשים שהולכים לקנות משהו, לא חושבים על נתיב מילוט. אבל אנחנו איתרנו מקום מחסה ואמרנו שאם תהיה אזעקה, נרוץ לשם ונחזור אחרי רבע שעה הביתה. נוהל צוק איתן מ־2014 הפך את כולנו למשופשפים ואולי גם קצת לאדישים.
את הטור הזה אני כותבת מהרווח שבין דלת הכניסה למבואה של דירתי הקטנה. בז'רגון של שנות ה־80 נקרא המקום הזה - הול. אחרי המלחמה הקודמת, שבה חשתי לא בטוחה מספיק בחדר המדרגות, החלטתי שאני מאמצת מרחב מוגן חדש בתוך ביתי.
אלא שבשלישי בלילה, במטח הבלתי נתפס שנורה עשר דקות לפני פקיעת האולטימטום, ושלח 130 רקטות אל עבר תל אביב, נכנעתי ויצאתי החוצה. מתברר שבדיוק כמוני, גם חמאס אוהבים להקדים, ואני הבנתי שגיבורה גדולה אני יכולה להיות רק לפני שהסירנות שרות.
אחרי מכת פיצוצים די עוצמתית שהייתה אצלנו בשכונה, ועשרות הודעות הוואטסאפ מחממות הלב מחברים שלא דיברתי איתם חודשים, הדבר המטריד ביותר שעלה לי בראש הוא שהטור ששלחתי לא עדכני.
ככה זה כשכל הווייתך היא המקצוע שלך. שלושה מטחים נוספים הרעידו את הבניין. רצתי בחזרה לדירה ולקחתי את המחשב. כתיבה היא תרפיה עבורי, אני לא יכולה להתעלם מהמצב, ולמזלי גם כשהתותחים רועמים המוזות שלי לא שותקות.
כילדה לאבא שכל הזמן היה במילואים, למדתי שכדאי שיהיו ליד הדלת, גם בעתות חירום וגם בזמן רגיעה, פנס, סוללות וחפצים דיגיטליים טעונים. ובזמן שכל השכנים יצאו למדרגות עם כפכפי אצבע, אני יוצאת עם תיק גב וסניקרס - מוכנה למסע לא ידוע.
לא מדברים על זה הרבה, אבל כשאת גרה לבד, יש לך מעט מאוד פריבילגיות להיכנס לחרדה. את אמורה לשמור על עצמך, כי אין מי שיהיה שם לשמור עלייך. ומצד שני, את זוכה במעט שקט נפשי כשאת יודעת שאת לא צריכה לגונן על איש.
הידיעה שהבהילה אותי באמת הייתה נפילת הטיל על אוטובוס בחולון. מרכז צמרת ברחוב סוקולוב, ממש מטרים ספורים ליד "סמי בורקס", מקום העבודה הראשון שלי ואזור ילדותי המוגן והבטוח, שנמצא כמה רחובות ליד הבית של הוריי.
אני גרה כמעט 20 שנה בתל אביב ועברתי בה שתי התקפות טילים, בעמוד ענן ובצוק איתן, כך שאני רגילה ואולי קצת מחוסנת. ולראיה, במלחמה הקודמת הייתי כל הזמן בים וחלמתי שיקראו לי לשטח. תל אביב היא הבית שלי, אבל אני מודה שהתערערתי קצת כששמעתי שהייתה נפילה בחולון. ברחוב הזה, בבועה האמיתית של ילדותי.
אני עוד לא יודעת מה יעלה בגורל הלילה הקרוב. בינתיים, קבוצת הוואטסאפ של החברים בשכונה שוקקת משיחות, והאדרנלין עוד זורם בגופי.
פתחתי בקבוק יין והכנתי כיסא ליד הדלת. אולי בכל זאת אאזור אומץ לשבת לבד עם המחשב במרחב הבטוח הפנימי שלי. איך אמר טריגורין ב"השחף" של צ'כוב? אולי ייצא מזה בסוף סיפור קצר.