האירועים בירושלים וברחבי ישראל העלו שוב את הסוגיה הפלסטינית בכלל, ואת נושא ירושלים בפרט, לסדר היום בזירה הערבית והבינלאומית. ההסלמה הביטחונית החריפה הוציאה את ערביי ישראל לרחובות, ושבה והציתה את הסכסוך הפנימי החריף, הנמשך זה שנים. סכסוך שנובע, בעיקרו, מכישלונה של מדינת ישראל בשילובה של החברה הערבית. ההסלמה הולידה פרץ של רגשות תסכול וזעם, המופנים בשטח נגד יהודים ונגד משטרת ישראל.
עשרות רבות של אירועי תקיפות והפרות סדר נרשמו במחאות האלימות ברחבי המדינה, ורובם קרו ביישובים מעורבים. כל זאת בנוסף לסדרה ארוכה של תקיפות והפרות סדר ביפו, בירושלים ובדרום הארץ, במהלך חודש הרמדאן. אשליות הקרבה בין המדינה למיעוט הערבי שוב נשחקו, והיציבות המדומה נתקלה פעם נוספת במציאות הקשה והאלימה.
מוקדי העימותים בירושלים הינם מסגד אל־אקצא, שער שכם ושכונת שייח' ג'ראח. ישראל ניסתה, מצדה, להנמיך את גובה הלהבות במזרח ירושלים, והיועמ"ש אף ביקש מבית המשפט העליון לדחות את מועד הדיון בעתירת תושבי שייח' ג'ראח בעניין פינוי בתיהם - ובית המשפט נעתר לבקשתו.
נראה, אומנם, כי האירועים הינם ספונטניים ולא תוכננו על ידי ארגון כלשהו, אך יש מאחוריהם הסתה תמידית, מתמשכת, של הארגונים הפלסטיניים וחמאס בראשם. במקביל, ניתן להפנות אצבע מאשימה גם לכיוון הממשלה ומשטרת ישראל, שהתנהלותן מתאפיינת בחוסר תבונה ובהערכת מצב לקויה.
אוזלת ידם של קברניטי המדינה בולטת בחוסר עשייתם המתמשכת ליצור מדיניות שיטתית, צופת פני עתיד, שתנטרל את המתחים המובנים בירושלים, ותנסה ליצור הסדרה מתמשכת בעזה וביהודה ושומרון. נראה כי העיסוק בנושא הפלסטיני קפא ואין עניין למישהו בצמרת המדינה לטפל בו. הממשלה, בצל משבר פוליטי, עסוקה בתמרוני הישרדות במקום לטפל בבעיות הבוערות, ובראשן הסוגיה הביטחוניות. היעדר אסטרטגיה ותכנון וקבלת החלטות ללא תהליכי התייעצויות ראויים מאפיינים את התנהלות הממשלה במישור המדיני־ביטחוני, אל מול שורת אתגרים משמעותיים שרק מחריפים והולכים.
הניצוץ התחיל בירושלים, כאשר מסגד אל־אקצא, כמו במקרים בעבר, היווה את הסיבה העיקרית למהומות, שאותן הובילו ערביי ישראל. כשם שהאינתיפאדה הראשונה לא פרצה בשל תאונת דרכים, והאינתיפאדה השנייה לא פרצה בגלל עליית אריאל שרון להר הבית, כך גם מה שקורה כרגע בירושלים ובישראל הוא ביטוי לעניין הרבה יותר מהותי.
בנימין נתניהו היה, משך זמן רב, דמות בעלת כוח הרתעתי, וחולשתו הפוליטית מאותתת לסביבה. גם השינויים הפרסונליים בארה"ב ועמדתו של הממשל החדש בנושא האיראני מתורגמים על ידי השטח כחולשה מדינית ישראלית. כך שרצף האירועים נתפס על ידי רבים כהזדמנות לאתגר את רשויות המדינה ואת הכוחות האוכפים שלה.
השילוב של כלל הנסיבות מגביר את אובדן האמון של האזרחים, בדגש על בני המגזר הערבי, במשילוּת. אין תקציב כבר שנתיים, וקריאות נואשות של ראשי המגזר הערבי לתוכנית מיגור הפשע והאלימות בחברה שלהם, אינן זוכות ליישום, להוציא הצהרות תומכות. מדינת ישראל חסרת אונים, ובניית נקודות משטרה משרתת יותר את המנסים לספק תירוצים, ופחות את הערבים, הזקוקים לפעילות, ובעיקר לתוצאות, שלא מגיעות.
המשטרה והפרקליטות צריכות היו, כבר לפני זמן רב, להוביל וליזום שינויי חקיקה שיתאימו טיפול אכיפתי בתופעות הקשות בקרב ערביי ישראל.
היקפם של הזרמים הקיצוניים בקרב ערביי ישראל, גדל. חלק מפלגים אלה לא מכיר בזכות קיומה של המדינה, והם אוהדים גישה אקטיבית של פגיעה במוסדותיה ובאזרחיה. הזרם המרכזי נגרר אחרי הקיצוניים, וחסרים, זה שנים, הידברות וניסיונות לדו־קיום אמיתי. חוסר יכולתה של המדינה, באמצעות המשטרה, להתמודד עם היקפי הפשיעה בדרום ובצפון ישראל, נותן את אותותיו בגל ההסלמה הנוכחי, מה שבהחלט מהווה אות מבשר רעות לעתיד לבוא. רבים מוצאים קווי דמיון משמעותיים בין ההתפרעויות עתה לבין אירועי אוקטובר 2000, כשמאז התסכול בחברה הערבית רק התגבר בשל עשורים של מערכת יחסים קלוקלת עם המדינה.
המהומות בערים המעורבות עלולות להזיק ליחסי יהודים־ערבים, וכדאי שערביי ישראל לא ימשיכו לפגוע במרקם הרגיש בהקשר זה. הם אזרחי מדינת ישראל וחייבים לציית לחוקיה ולסדרי השלטון שלה. גם הם, וגם קיצוניים יהודים. מקרי האלימות חייבים להיחקר ולשמש בסיס להפקת לקחים רחבה, מעמיקה ויסודית, ולא "להימרח" כפי שראינו בעבר.
על נבחרינו להקים מיד ממשלה יציבה שתוציא את ישראל מהמשבר הקשה שאליו נקלענו, תפיק לקחים הנוגעים למערכת היחסים עם ערביי ישראל, ותטפל בכלל הכשלים בתחומי הבריאות, המשילות ומוכנות העורף.
הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי