1
השבוע ישבתי מול המסך ובכיתי, ואני בטוח שכמוני עשו עוד רבבות ישראלים. בכיתי על עידו שנהרג בתוך הממ"ד בביתו בשדרות והוא רק בן 5. הזלתי דמעות נוכח מראות הלינץ' האכזרי שביצעו פורעים יהודים בבת ים בערבי חף מפשע בעזרת מוט עם דגל המדינה שלנו. חשתי כמו בלילה של רצח רבין ז"ל: התפרקות, אובדן, ייאוש וחוסר אונים.
לילה קודם לכן צפיתי בחריקת שיניים בערבים שורפים בתי כנסת בלוד, בתי עסק בעכו ורכוש יהודי במקומות נוספים. לפורעי תשפ"א - יהודים וערבים - צריך לשבור את המפרקת, לעצור אותם (מצדי באותו התא), לפני שישברו לנו הם את המדינה והחברה.
שומר חומות הוא מבצע שנכפה עלינו, הפתיע אותנו ומחייב אותנו להפעיל כוח צבאי ולפגוע פגיעה קשה וחמורה בחמאס ובג'יהאד האסלאמי. זהו מבצע של "אין ברירה" ותוצאה ישירה של מדיניות רפה ורופסת של ממשלת ישראל כבר למעלה מעשור מול חמאס ובשל העובדה שפעם אחר פעם מפירה ממשלת ישראל את הסעיף הראשון בהסכם הלא חתום בין כל ממשלה לאזרחיה – לספק להם ביטחון סביר ותחושת ביטחון.
אם תרצו, תוכלו למצוא קשר הדוק וישיר בין האסון במירון, בין ניהול האירועים בירושלים ובהר הבית, ובין סבב הלחימה בעזה: בכל שלושת המקרים תגלו שאין חשיבה, אין תכנון מספק, אין הפקת לקחים ואין שום מאמץ לשנות ולגבש אסטרטגיה. הכל מתנהל באחזקת שבר, בסתימות במקום בטיפול שורש, כשההקשר הפוליטי נודף הסירחון מרחף כל העת מעל.
את המבצע בעזה נסיים במכה קשה וכואבת לחמאס, שתקנה לנו עוד תקופת שקט. יש לנו יעדים, יש לנו בנק מטרות, יש לנו חיל אוויר, צבא ושירותי ביטחון, אבל אין לנו אסטרטגיה ואין לנו תוכנית. כבר שנים שהדרג המדיני מטאטא את עזה אל מתחת לשטיח, ודומני שהממשלה לא קיימה אפילו לא דיון אסטרטגי עמוק על עזה. "יהיה בסדר", זוכרים?
ממשלת ישראל מחויבת קודם כל לפעול ביד קשה כדי לגבות מחיר מחמאס, להשיב את ההרתעה ולשדר עוצמה ונחישות ליושבי היציע כמו חיזבאללה ואויבים אחרים. במקביל, עליה להשיב את הריבונות לרחובות ולערים, להעניש את הפורעים ולבדל אותם מיתר ערביי ישראל.
השבוע היה זה ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ המנהיג המבוגר והאחראי, שהוביל בפה מלא ובכנות מעוררת הערכה את הביקורת נגד הפורעים - באופן שעורר תקווה גדולה.
2
גם למבצע הנוכחי יצא צה"ל מבלי שהוא יודע איך ומתי יסיים אותו, ואם יצליח ליצור "תמונת ניצחון" שתאפיל על התמונות הקשות שסיפק חמאס בירי על ירושלים, בשיבוש חגיגות יום ירושלים ובפינוי חברי הכנסת אל המרחבים המוגנים.
לצבא יש תוכניות מודולריות, יש בנק מטרות, יש יעדים, יש חדירה מודיעינית מרשימה ויש כוחות מיומנים ונשק מדויק, ואלו באים לביטוי בפגיעות בבכירי חמאס וביעדים איכותיים השבוע, אבל אין לו דירקטיבה זולת ההנחיה "לגבות מחיר מהחמאס". כן, צריך לפגוע קשה במנהיגים הצבאיים של חמאס, להוריד להם את הווילות, לפגוע בתשתיות צבאיות, במתקני אחסון וייצור ובסמלי שלטון – אבל מה אחר כך?
בכל פעם חוזר התסריט על עצמו: הרמטכ"ל ניצב בפני ראש הממשלה וחברי הקבינט ומבקש דירקטיבה, מסביר שהמבצע הצבאי - שיהיה מן הסתם מלווה בנפגעים, בהשבתת המשק ובעלויות גבוהות - צריך לשרת תכלית וליצור שינוי. אף פעם הוא לא קיבל תשובה.
לפיכך, הפעילות הצבאית נועדה אך ורק לצמצם את המוטיבציה של חמאס לפגוע בישראל, ליצור מרחק רב יותר בין סבב לסבב בלי לשרת בהכרח את היעד הסופי שאין בלתו: להביא את עזה למצב שיש לה מה להפסיד, לבנות תשתיות כלכליות ומקורות תעסוקה, להביא לפירוז הרצועה ולחיות בשלום עם שני מיליון פלסטינים שלא הולכים לשום מקום.
זה יהיה ארוך, קשה ואולי עקוב מדם. זה לא תלוי רק בנו, אבל אין יעד אחר, ואסור להוריד ממנו את קשר העין.
3
חמאס פתח במתקפה כדי לנהל מסע "פריימריז" בקרב ערביי הגדה ומזרח ירושלים, והוא עושה זאת על גבם של אזרחי ישראל ותושבי הרצועה. הארגון, שלא אהב את ביטול הבחירות בגדה, מנסה לקבע את עצמו כ"מגן ירושלים" יותר מאבו מאזן, יותר ממלך ירדן ויותר מנשיאי מצרים, סעודיה ואחרים. הוא ינסה לגרוף את הקולות בבחירות שייערכו מתישהו, והוא מעוניין בהגברת ההזדהות והתמיכה מאיראן, טורקיה ומדינות נוספות.
יש להודות שישראל הופתעה מהמהלך של חמאס. אף גורם מודיעין צבאי או אחר לא העריך שפני הארגון לסבב צבאי בעוצמה שכזו, ו"האולטימטום" שהציב - הסגת הכוחות מהר הבית עד 18:00 – תפס את ישראל לא מוכנה.
זה קורה, בין היתר, בגלל הזיכרון הארגוני החלש שלנו, שכן מאז ומעולם היה לאירוע חריג בהר הבית פוטנציאל להידרדרות מדינית וביטחונית. כך היה בפתיחת מנהרות הכותל, כך בהצבת המגנומטרים וכך במקרים רבים אחרים. למשטרה צריכים להיות לא מעט לקחים מהאירועים האחרונים בירושלים. עד לרגע זה לא הבנתי את מידת התבונה בכניסה אל תוך המסגדים והשלכת רימוני הלם. הפגנת ריבונות זה חשוב מאוד, אבל לעתים השכל הישר מחייב לתעל, לכוון ולאפשר את ניקוז הזעם בצורה נכונה.
עוד תבוא העת לבחון אם היה זה ראש הממשלה רב־הניסיון בנימין נתניהו בעל האינטרס לחולל מהומה, להצית קצת את האזור ולשבש את מלאכת הרכבת הממשלה בידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. דבר אחד בטוח: הוא לא עשה מאמצים להרגיע, לא הנחה את המשטרה בהתאם, לא הורה לפנות את ח"כ איתמר בן גביר עם חבית חומר הנפץ משייח' ג'ראח, ורק לאחר ירי חמאס נאות לתמוך בהטלת מגבלות על מצעד הדגלים בירושלים.
אין דרך יפה לומר את הדברים ואין זה עיתוי מושלם, אבל לא אעשה שקר בנפשי: לפעמים מנקרת התחושה הקשה כי ישראל עולה באש, ואין ידיים אמונות ואמינות על הגאי המדינה.
4
דווקא בשבועות ובחודשים שבהם ישנה התקרבות בין אזרחי ישראל לבין החברה הערבית, שרובה שואפת להשתלבות ולמעורבות במדינה, בדיוק בעת שבה נתניהו מציע להם הרים וגבעות וכמוהו גם מפלגות השינוי – דווקא כעת נרשמו אירועים אלימים וחריגים בכמה ערים מעורבות: בלוד, בחיפה, בעכו ועוד.
בפורעים צריכה הממשלה לטפל ביד קשה, ליצור הרתעה ולהבחין בין הפגנת הזדהות בעניין הר הבית לבין אלימות, פורענות, ונדליזם וסכנת חיים.
הממשלה הבאה צריכה לוודא במקביל שהאירועים הללו לא ישפיעו על רצון ערביי ישראל לעתיד אחר.
5
השבוע, כששמעתי שסגרו את תיק החקירה בעניין הצוללות לחברי, מפקד חיל הים האלוף (במיל') אליעזר (צ'ייני) מרום – דמעתי משמחה. זה קרה לי משום שהבנתי וידעתי מצוין מה עבר עליו, על בריאותו ובריאות אורה רעייתו, ועל ילדיו ונכדיו בשנים האחרונות. הייתי בסרט הזה בעבר וחשתי אותו על בשרי.
גם בעמוד הזה כתבתי בעבר כי אני מאמין בחפותו של צ'ייני, וגם אם ייתכן כי שגה פה ושם - הוא איננו אדם מושחת. התקשרתי לברך אותו והצעתי לו לא להסתכל לאחור, לא לשקוע באירוע, ולנצל היטב כל יום חדש ביחד עם המשפחה. עורכי הדין שלו, אייל רוזובסקי וציון אמיר (שהיו במקרה לגמרי גם עורכי הדין שלי), ראויים גם הם לברכה על המאמץ והתוצאה.
6
חג הביכורים הוא האהוב עליי. לצד מגילת רות והיותו חג מתן תורה, אני אוהב את הלובן שלו, את הטוהר, את החולצות הלבנות והשיבולים הכורעות ברוח, את זמרת הארץ, את שבעת המינים ואת חגיגות הביכורים. זהו גם חג של עלייה לרגל וגם חג כל כך ישראלי ורלוונטי, שמזכיר לי ולנו כמה טוב פה וכמה טוב יותר יכול להיות. שבת שלום וחג שמח.