נתחיל מהסוף. מדינת ישראל לא תוכל לחזור לשפיות ואפילו לא להמשיך להתקיים, אם לא יתוקנו שלוש הטעויות הפטאליות שבוצעו מאז 1993. טעויות שיצרו את המלכוד המשולש שהתפוצץ השבוע בהפתעה גדולה. האמת, מפתיע שהופתענו, כי הכל היה ידוע וצפוי מראש. ההפתעה נובעת מהונאה עצמית ארוכת שנים והתעלמות מהמציאות, שאם נמשיך בה נגיע למצוקה קיומית נוסח מלחמת העצמאות.
והנה תמצית העובדות. אירועי השבוע נובעים מהשלטת שני ארגוני טרור על הארץ, זה של חמאס וזה של פת"ח. וגם מדריסת הרגל שנתנו למדינת האויב, ירדן, להסתה ולחתרנות בירושלים. עד שלא יוחזרו לאחור שלושת המהלכים שגרמו למצב - אוסלו, ההתנתקות וההסכם עם ירדן - נמשיך לשקוע בביצה הטובענית, עד לסוף המר.
מה שהתפוצץ לנו השבוע בפרצוף, ברוב איוולתנו, הוא הרבה מעבר לטילים על תל אביב הקדושה, יותר מהשבתת המדינה והנפגעים הרבים. אפילו מעבר לבגידה של חלק מערביי ישראל. מה שהתפוצץ הוא ההבנה שאנחנו נסחטים על ידי אויבים שהכנסנו לתוך ביתנו. אויבים שהולכים ומתחזקים ודורשים שנפסיק לשלוט בארצנו ולהפעיל את חוקינו. וכמובן – הם תובעים לחסל את המהות הציונית והיהודית של המדינה. האולטימטומים המחוצפים, ממוחמד דף ועד אסמאעיל הנייה, לא עוסקים במזוודות כסף קטאריות, אלא במה שהם מכנים נסיגה מאל־קודס, אל־אקצא ושייח' ג'ראח. הם גם דורשים שניכנע להתקוממות של אזרחי ישראל הערבים.
התקיפות בתוך ישראל הקטנה, ניסיונות הלינץ', שריפת בתי הכנסת - כל אלו מבעירים את הקרקע תחת רגלינו. ואנחנו מרמים את עצמנו בשפה כוזבת שהונחלה כאן מאז הסכמי אוסלו. שפה שבנתה מציאות מדומה, שבה מככבים ההכלה, הסבבים והאיתותים, רק לא הכרעה וניצחון. והשפה המדומה נועדה להסוות את המפלצות שאנחנו יצרנו, מגדלים ומפטמים.
בעזה יצרנו מפלצת, חמאס, שצריך לחסל. לא להכיל ולהרגיע עד לסבב הבא. והחיסול לא יתרחש מבלי שנשתלט מחדש על הרצועה כולה, נרסק את שלטון חמאס ונשלוט. זה לא פופולרי, לא מתחשק, אבל בלתי נמנע. אם לא נעשה כך, הם ימשיכו להתעצם ולגדול. הם לא רק ישתקו אותנו, אלא יבואו במקומנו. נקודת המוצא ביו"ש בעקבות הסכמי אוסלו הייתה דומה לזו של עזה, עד שתפסנו מחדש את השטח במבצע חומת מגן. ראו את ההבדלים בין תוצאות השליטה הביטחונית ביו"ש לבין הנטישה המוחלטת של עזה. לפני שבוע וחצי ירה מחבל בצומת תפוח, ובתוך 48 שעות הוא היה בידינו. כל יכולתו הייתה ירי מאקדח.
והנה בעזה בנה האויב מערך של 200 אלף רקטות וממשיך לגדול ולהשתכלל. אף שאנחנו מתמגנים בצורה הזויה ובעלויות מטורפות, שום דבר לא עוזר, מכיוון שהתרופה היחידה היא שליטה בשטח. שליטה בהחלט אפשרית, שאכן תעלה מחיר. ותודה לרבין, פרס, שרון, אולמרט, לבני ונתניהו, שהביאונו עד הלום. בכל מקרה, עד שלא נשתלט מחדש על רצועת עזה וננסה לבנות שם אוטונומיה ידידותית, לא נפתור את הבעיה.
קריאת השכמה
אצלנו כבר יש מי שקורא למיטוט חמאס, אבל רבים מאלו דורשים דווקא להשליט במקומו את תלמידי יאסר ערפאת. הם רואים ברשות הפלסטינית את הפתרון, וממשיכים באותה הונאה עצמית ששולטת מאז אוסלו וההתנתקות. כי הרשות ואש"ף הם עיקר הבעיה ולא הפתרון.
רק להמחשה, בשבועות האחרונים פת"ח הוא שהחל להבעיר את ירושלים משער שכם. הפרטנרים מרמאללה, לצד חמאס, הם ששופכים טונות של הסתה נגדנו: עלילות של השתלטות על ירושלים, שבח שהידים, עידוד ומימון רוצחים ומחבלים. גם טענת שיתוף הפעולה עם "מנגנוני הביטחון" הפלסטיניים היא טענה כוזבת. כשקצינים בכירים שלנו טוענים כך, הם מדייקים בדיוק כמו באותה הערכת מצב שניפקו עד תחילת השבוע. זו שטענה כי פני חמאס להסדרה.
בכלל, אין כל הבדל בין המטרות האסטרטגיות של הרשות וחמאס, ולכן את שלטון רמאללה צריך לעקור מהשורש כמו את זה של חמאס. אנשי אבו מאזן חותרים למחיקת המפעל הציוני, בדיוק כמו הנייה, סנוואר ודף. הם גם אחראים לרתימת חלק מערביי ישראל לצדם, בדיוק כמו שלטונות עזה.
כדאי גם להזכיר שאת בניית המנהרות והבונקרים ברצועה, למטרות התקפה נגדנו, התחילה הרשות בימי ערפאת. הטילים והפצצות, שגרת הטרור, הדלת המסתובבת, הכל החל תחת ערפאת וביוזמתו. חמאס רק פיתח את המפעל בגדול, כיוון שהנחנו אותו לנפשו בהתנתקות.
ואחרונה ולא חביבה - ירדן. המלך עבדאללה ועושי דברו אחראים לחלק חשוב בהסתה ובהתססה סביב הר הבית ושייח' ג'ראח. הירדנים מקבלים מאיתנו מים, לגיטימציה והגנה, אבל חותרים תחתינו באופן שיטתי. גם להם הגיע הזמן לסגור את השיבר. שיבר המעורבות שלהם בווקף והר הבית, ושיבר המים הרבים שאנחנו מזרימים להם. רק תיקון טעויות העבר יפרוץ את המלכוד המשולש, זה שחיבר גם את ערביי ישראל לניסיון לחסל אותנו. השבוע קיבלנו קריאת השכמה נוספת ונמרצת. אם לא נתעורר, גורלנו ייחרץ.
בין שייח' ג'ראח לרמת אביב
סביב שנת 2000 ניהלתי מאבק משפטי לפינוי משפחות ערביות שהשתלטו על בתים בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, זו שמכונה "שייח' ג'ראח". הדרמה שמתחוללת עכשיו נובעת מאותו המקור – שתי שכונות יהודיות הנמצאות בלב ירושלים – שמעון הצדיק ונחלת שמעון, שכמעט צמודות לקו התפר של 48'. השכונות פונו על ידי הבריטים במרץ 1948, אחרי שורה של התנכלויות ומעשי טרור של הערבים. אחרי מלחמת השחרור שיכן השלטון הירדני בבתי היהודים משפחות ערביות, אלא שכאשר שחררנו את ירושלים, הרכוש היהודי אמור היה לשוב לבעליו, מתוקף החוק.
רק ב־1999, ביוזמת בני אלון המנוח, התחלנו לנהל מאבק משפטי להחזרת הרכוש ולפינוי הפולשים הערבים. אלו טענו למעמד של דיירים מוגנים, אבל הוכחנו שהם הפרו גם את תנאי הדיירוּת המוגנת. הם נכשלו בכל ערכאה, מהשלום ועד העליון. את המאבק המשפטי ניהלו בעבורם האוריינט האוס והרשות הפלסטינית, כאשר פייסל חוסייני ואנשיו מתבצרים באחד הבתים, עד שפונו. גם לגבי הנכסים שעומדים עכשיו בטבור הסערה, אין כל מחלוקת חוקית. הערבים חייבים להתפנות לטובת הבעלים היהודים. אלא שטענת הערבים ושותפיהם מהשמאל הקיצוני היא שכפי שאנחנו לא מחזירים את אוניברסיטת תל אביב לתושבי הכפר ששכן שם עד 1948, שייח' מוניס, כך אסור להחזיר ליהודים את בתי שכונת שמעון הצדיק.
הטענה הזו סותרת את החוק של מדינת ישראל - חוק נכסי נפקדים שחוקק בן־גוריון אשר קבע כי נכסים של אויבים שברחו יעברו לבעלות המדינה. הטענה הזו סותרת גם את העיקרון המוסרי העולמי, שלפיו התוקפן שפתח במלחמה, ניסה לגרש אותנו ולימים ברח מפה - איבד את רכושו. הטענה סותרת אף את החוק שלפיו יש להחזיר לבעליו את הרכוש היהודי שנגזל בכוח, כתוצאה מהתוקפנות הערבית במלחמת העצמאות.
ומעבר לכל, זו טענה ששומטת את הקרקע מתחת לעקרון השיבה היהודית לציון. כמו חוק השבות, כמו הצהרת בלפור והחלטות חבר הלאומים - חזרתו של העם היהודי מקנה לו בעלות לאומית על ארץ ישראל. העובדה שמוחמד דף ואבו מאזן כופרים בכך לא מפתיעה, מה שמצער הוא שגם יהודים וישראלים מצטרפים לטענות של אויבי הציונות ומדינת ישראל.