אחד ההאשטאגים הנפוצים ברשת בימים האחרונים הוא #SaveSheikhJarrah. מה אתם יודעים - שיתפה אותו אפילו גרטה טונברג, הנערה השוודית עם האספרגר שמובילה את מחאת האקלים. יש משהו פארודי בהיגוי המילים "שייח' ג'ראח" במבטא אמריקאי או אירופי, וכנראה שעם ההיגוי הזר, שאינו תואם בשום צורה את המקור, מגיעה גם ההבנה הלקויה.
עבור האקטיביסטים הכעוסים שמשתפים את ההאשטאג הזה, אין חמאס בעולם. אין בעזה טרור פנימי שמנצל אזרחים שבויים, אין ירי מכוון על אזרחים ישראלים, אין הסתה ופרעות בימים האחרונים. ישנה רק ישראל, והיא אשמה בכל. הלוואי שהחיים האמיתיים היו פשוטים כל כך.
ברשתות הכל מוקצן ומרודד, וכשרואים כמה גרטה שולטת במורכבות הסכסוך הישראל-פלסטיני, קשה שלא לתהות איך אקטיביסטים תלושים כמוה אמורים להיות אלה שיצילו אותנו ממשבר האקלים. כדי לפתור בעיות דרוש איזשהו ידע בסיסי, לא רק האשטאג ויראלי והרבה תשוקה. אבל ככה זה ברשתות - ברגעים קיצוניים הנורמטיבים והמתונים מדירים את רגליהם, והצעקנים בעלי הדעה המקובעת מתקבעים עוד יותר, משתפים עוד יותר, מתעצבנים עוד יותר. מהרשתות לא תבוא הישועה, מקסימום תבוא איזו אילוזיה.
התמונה המלאה מול עזה, כרגיל, מורכבת. חלק ממנה הוא שברמת דעת הקהל הבינלאומית אנחנו משלמים היום את המחיר על הפירות העסיסיים שקטפנו במהלך ממשל טראמפ, כשהיינו מבושמים מהמתנות שהרעיף עלינו ועיוורים לכל השאר. אז כן, טראמפ היה נשיא מאוד פרו־ישראלי, אבל גם שנוי במחלוקת, מעורר ריב ומדון פנימי בארצו, וככל הנראה גם די מטורלל. האם עשינו טעות שזרמנו בכיף והפכנו כה מזוהים איתו, לטוב ולרע? האמת היא שזה לא משנה כרגע. גם אם זה היה הדבר הנכון לעשות בשעתו, זה נגמר. החיים המשיכו, טראמפ הוא היסטוריה, והמציאות לגמרי השתנתה.
חלק נוסף מהתמונה הוא עזה, והמדיניות קצרת הטווח שלנו כלפיה, שלא נגזרה מאיזושהי אסטרטגיה ברורה. מתוך המון החלטות נקודתיות ששאפו לנרמול ולהרגעה, התוצאה ארוכת הטווח היא התעצמות שלטון הטרור. האם ההחלטות הנקודתיות שלנו היו נכונות? בהחלט ייתכן שכן. אבל התוצאה היא שהחלשנו משמעותית את הרשות המתונה יחסית, וחיזקנו מאוד את שלטון חמאס. גרוע מכך - חמאס הצליח לשלוח את זרועותיו הארוכות פנימה, לקומץ אזרחים ישראלים שפוגעים במרקם החברתי שלנו ומתפרעים כאן.
עוד חלק מהתמונה הוא שמתוך הוויכוח הדיכוטומי המטומטם שאימצנו, במקום להודות בתוצאה ארוכת הטווח של התנהלותנו ולהחליט מה עושים איתה, אנחנו עסוקים בפוליטיקה פופוליסטית של רשתות, שהיא זו שהביאה אותנו למצב כה שברירי מלכתחילה. אחד מרגעי השיא השבוע היה הגשת הצעת החוק לביטול ההתנתקות, לא פחות. הרי ההתנתקות היא כבר עובדה היסטורית, לא מינוי לכבלים שאפשר פשוט לבטל אחרי 16 שנה. העולם כבר הסתדר אחרת, ובאותו אופן גם אי אפשר כבר לבטל את 67', אוסלו או תוכנית החלוקה. אפשר רק להתקדם. אבל הפופוליזם תוקע אותנו בוויכוח חסר טעם על מה שהיה בעבר, במקום למצוא פתרון נכון לעתיד. לכן גם אין לנו מספיק זמן לגיבוש אסטרטגיה ארוכת טווח מול עזה, אלא רק לכיבוי שריפות זמני.
חשיבותו של מנסור
פוליטיקאים פופוליסטים מלהיטים במקום להרגיע, מתסיסים במקום לפייס. הרשתות תפורות עליהם. אבל זאת חוכמה מאוד קטנה להמשיך לפמפם את משנתך ההו-כה-צודקת ולהלהיט את הרוחות כשהארץ כל כך לא שקטה. זה כולל גם את מי שבא כאבו יאיר כשרצה שיצביעו עבורו, אבל התעלם לחלוטין מערביי לוד המתונים כשהגיע לזירה הפרועה בניסיון להפגין משילות וליצור רגיעה.
אלה לא רק הפופוליסטים מימין שהביאו אותנו לכאן. גם מיעוט יפי הנפש המקובעים משמאל מלהיטים את האווירה, בעודם בטוחים שהם אנשי שלום אוהבי אדם. העצומה ההזויה של חבורת מרצים מבצלאל, למשל, שהחליטו להביע תמיכה במפגינים הפלסטינים, הייתה מנותקת כל כך, עד שאין בעולם מספיק עיניים כדי לגלגל לעומתה. מי שאינו מבין שצידוד במתפרעים מתוך "הזדהות הומנית", בלי לראות את אדוות הפחד והאנרכיה שזה מייצר - הוא חלק מהבעיה.
מרוב שהתרגלנו לוויכוח הרשת הפופוליסטי שאינו רלוונטי לבעיותינו המציאותיות, קשה לנו לתפוס שפתרונות ישנים לא יעבדו כאן. דרוש פתרון חדש, ואחד מהם הוא התנהלות חכמה מול מנסור עבאס. עבאס רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בבחירות האחרונות. מול המתפרעים חייבים לנהוג ביד קשה, אבל אסור לקטלג את כל הערבים כמקשה אחת. יש מספיק אזרחים ערבים מתונים שרוצים להשתלב, לא להתפרע.
הפתרון הפנימי ארוך הטווח לא יגיע מהמשך הפילוג, ההתבדלות והנידוי, אלא רק משיתוף פעולה. סוף כל סוף יש מנהיג ערבי שמתנהל אחרת, ולא נגרר להתלהמויות, גם כשזה קשה. חובה עלינו לנצל את זה. עצם הגישה השונה שלו היא פתח לתקווה, ולא משנה למי יצטרף, בין שכלשון מאזניים ובין שכשותף לגיטימי בממשלה רחבה. דווקא מה שקורה עכשיו ממחיש יותר מאי־פעם כמה חשוב שנאפשר לו לקחת חלק במקום להמשיך עם הציניות הפופוליסטית. חברי הרשימה המשותפת, לעומת זאת, ממשיכים גם עכשיו לחרחר ריב ומדון, כאילו לא למדו דבר לאחר שנחתכו באכזריות מבחינה אלקטורלית. הם אכזבה עצומה.
הפופוליזם החליש אותנו
לפופוליזם ברשת יש אשליה של כוח, אבל הוא מחליש את החוסן הפנימי, והופך את הכאוס שאנחנו חווים עכשיו לאפשרי. כך זה נראה כשההתלהמות גולשת אל מחוץ למקלדת.
גרטה טונברג היא רק סימפטום של תקופה שטחית, שבה האקטיביזם מקודש, גם אם הוא מנותק לחלוטין. מה היא יכולה לדעת על כל הזרמים שרוחשים בתחתית הסכסוך, האינטרסים הפוליטיים, ההיסטוריה וההסתה שמופצת כאילו ישראל בדרך לכבוש את אל־אקצא? היא אומנם משפיענית רשת, אבל היא בסך הכל סוג של קים קרדשיאן באריזה אחרת. הפופוליזם מפחיד כי הוא דוחק מהבמה את המקצוענים ובעלי הידע לטובת להטוטני אינסטגרם ו״מומחי דיגיטל״, שאין להם מושג כמה רחוק יכולות להגיע האדוות של עבודתם. אז איך חוזרים להישען על חוכמה ולא על כוכבנים שאין להם מושג ירוק לגבי מורכבות מטרתם?
גלי הרשת מסוכנים בעיקר משום שפוליטיקאים חשים צורך לרכוב עליהם כדי למצוא חן ולהיבחר. אבל לנו אסור להיגרר למקומות האלה, אנחנו אמורים להיות חכמים יותר. ישראל היא מדינה שקל להבעיר, קשה למתן ולנרמל. אי אפשר לטפל בבלגן שלנו בציוצים, ויראליים ומושלמים ככל שיהיו, אלא בפתרונות מורכבים שמתמידים איתם לאורך זמן ובשיתוף פעולה.