המועמד הטבעי
נשיא מדינת ישראל הוא בכיר אזרחיה. הוא מעניק את המנדט להרכיב ממשלה ומקבל מראש הממשלה דיווחים שוטפים. יתר תפקידיו טקסיים. הנשיא הראשון חיים ויצמן נהג להתלונן שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את האף הוא המטפחת שלו. היום, כשכללי ההיגיינה הרפואית הפכו את מטפחת האף למוצג מוזיאוני, ייתכן שהנשיא יהיה זכאי לקבל שדרוג לחבילת טישו על חשבון המדינה.
אבל היה זה אותו ויצמן אשר העניק נפח למשרת האזרח מס' 1, בתוקף אישיותו ותרומתו המכרעת בשני צמתים שחרצו לחסד את המפעל הציוני: ב־1917 הצהרת בלפור שהכירה בזכות המדינית של היהודים לבית לאומי, וב־1947 כאשר שכנע את נשיא ארה"ב הארי טרומן בשיחה אישית לתמוך בהקמת מדינה יהודית, בניגוד לדעת משרד החוץ האמריקאי. גם נשיאים כמו הנשיא השביעי עזר ויצמן והתשיעי שמעון פרס התנהלו והתקבלו כאזרח מספר 1 טבעי על רקע ניסיונם, מעמדם ועובדת היותם אחרי הסערות ואחרי המלחמות, כשברקע של פרס הכור הגרעיני, ושל ויצמן הקמת חיל אוויר שהעניק לעם ישראל ב־1967 את אחד הניצחונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה.
עם כל הכבוד לפוליטיקאים ראויים כמו בוז'י, מיקי בר זוהר, פרופ' שטרית, גרין ואחרים - הם רחוקים מהנפח האישי הדרוש כדי לחפות על היעדר הסמכויות, ועדיין להעניק לתפקיד משמעות. ואילו אישים אהודים, רהוטים ומרגשים כמו יהורם גאון ומרים פרץ, בהיעדר ניסיון פוליטי של ממש, עלולים, חלילה, אם בטעות ייבחרו, לפגוע בדימוי של עצמם. כמו שקרה למדען הדגול, הנשיא הרביעי אפרים קציר.
במקומותינו היום מסתובב רק אדם אחד שיכול לתת משמעות לתפקיד, להתקבל אליו באופן טבעי, לאחד את העם, להבליט את המשותף ולהתייצב לצד ראש הממשלה והממשלה מול אומות העולם כפי שעשה בהצלחה מרשימה כסגן ראש הממשלה בממשלתו של מנחם בגין, ושר חוץ בממשלותיהם של יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואהוד ברק.
דוד לוי, לצדו של מנחם בגין, היה האיש שסימל וגם הוביל את המהפך של 1977 ובד בד עם כך מחק מהמילון את הביטוי ישראל השנייה שאפיין את השסע החברתי בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. אף שתקף את דרכם האלימה והלא ציונית של הפנתרים השחורים, הפך דוד לוי לסמל השיח המזרחי החדש ופילס דרך לדור שלם של ראשי ערים משכילים ורהוטים שהובילו מהפכים חברתיים בערי הפיתוח.
אני מודע לכך שלוי דחה פניות מכל גוני הקשת הפוליטית להציג מועמדות לנשיאות, חרף כשירותו המלאה ויכולתו להשיג תמיכה חוצת מחנות ומפלגות בכנסת. אני מציע לא להרפות. לוי הפסיד פעמיים את ראשות הממשלה על חוט השערה, ואני עדיין מחכה לנס שישכנע אותו להציג מועמדות לנשיאות כדי לסגור מעגל היסטורי של אחדות חברתית לאומית.
לשחרר את זדורוב
בימים אלה סיים את תפקידו המשנה לנשיאת בית המשפט העליון חנן מלצר. שלא במפתיע, הוא עשה זאת בתרועה גדולה עת החליט לקיים משפט חוזר לרומן זדורוב. באומץ לב אופייני הסיר מועקה גדולה מלבם של ישראלים רבים לנוכח ההסתברות הלא מבוטלת שהחברה הישראלית הושיבה את זדורוב בכלא על לא עוול בכפו.
להחלטה זו של מלצר יש משמעות הנוגעת בליבת הוויכוח על מינוי השופטים. כי בניגוד לרושם הנוצר בתקשורת, חוסר האיזון המשווע בהרכב בית המשפט העליון, אינו מצוי רק על הרצף בין ימין לשמאל. לא פחות בעייתית היא העובדה שהמאגר שממנו באים השופטים הנו הפרקליטות. מי שהיה כל ימיו איש התביעה הכללית, מתקשה לשנות נקודת ראייה שאותה סיגל עשרות שנים, רק משום שהגלימה השחורה שלו היא כעת גלימת שופט.
דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלת אולמרט, היה ונותר אויב הציבור מספר 1 של מערכת המשפט. בשל מעמדו, משום שהוא חתן פרס ישראל, בלתי לחיץ, ובעיקר משום שהוא אפילו לא איש ימין. פרידמן מינה לעליון את יורם דנציגר ואת מלצר. דנציגר הוא איש שמאל מובהק, ומלצר היה היועץ המשפטי של מפלגת העבודה. אבל שניהם באו מהמגזר הפרטי. לכן, כנראה, שאין מקריות בעובדה שדנציגר היה זה שזיכה בדעת מיעוט את זדורוב בערעור לעליון, ומלצר הוא זה שהורה על משפט חוזר.
כעת רק ניתן לקוות שיימצא מי שלאור הגושפנקה הפורמלית שניתנה לספקות בנוגע להרשעה, ייתן הנחיה להוציא אותו מהכלא באופן מיידי עד לתום משפטו החוזר.
ללמוד מהלקח הטורקי
הדמוקרטיה הגדולה באזורנו היא טורקיה. זו לא טעות. ודווקא רג'פ טאיפ ארדואן שחרר אותה מהפיקוח הצבאי (החיובי, אך לא דמוקרטי) שלו הייתה כפופה. הוא הצליח משום ששתי מפלגות ימין מרכז זהות מבחינה אידיאולוגית לא הצליחו לשתף פעולה בגלל היריבות הממאירה בין מנהיגיהן.
כאשר עלה לכס ראש הממשלה ב־2003 בזכות הפיצול בימין הטורקי, הוא הצליח ליצור אהדה ציבורית, שאפשרה לו בצעדים קטנים וניתנים לעיכול לכרסם בחוקה שגיבש כמאל אתא טורק, מייסדה של טורקיה המודרנית, שנועדה לשמור על חילוניותה של טורקיה.
ארדואן הצליח, בווירטואוזיות פוליטית נדירה, עקב בצד אגודל. להפוך את טורקיה מחצי דמוקרטיה לדמוקרטיה פורמלית שלמה ואמיתית בלי שמרטף במדי גנרל, אבל עם מחויבות למסגדים, לדיכוי יריבים פוליטיים, להחלשת העיתונות החופשית ומעבר לשיטה נשיאותית. הפיצול הטרגי בימין הליברלי הטורקי סלל לו את הדרך הבלתי הפיכה לשינוי אופייה הליברלי של טורקיה החדשה בדרכים דמוקרטיות.
גם בישראל הפיצול בימין פותח פתח להעברת השלטון למיעוט בעם, אולי לדור שלם. הדבר מתאפשר בזכות רוח גבית מטורפת של התקשורת הסלפנית והחד־צדדית. הקשקוש על ממשלת אחדות בלי הגורם המרכזי בציבור הוא נלעג. אני מציע לכל אחד לדמיין כיצד הייתה התקשורת מגיבה לו אחרי הסיבוב השני מפלגת הליכוד הייתה מקים קואליציה של 61 עם השישייה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ומתיימרת לקרוא לה ממשלת אחדות - כשכחול לבן עם 33 מנדטים בחוץ. הרי לא הייתה נותרת במילון מילה נרדפת אחת לזיוף והונאה שהתקשורת לא הייתה מצמידה לנתניהו ופרץ בוקר וערב.
אם באמת חשקה נפשו של האדון יאיר לפיד בממשלת אחדות של ממש, יש רק אחת כזו. אבל הוא צריך לקבל החלטה. ממשלת אחים, עם הורוביץ וסער היא לגיטימית, אבל ממשלת אחדות צריכה להיות מונהגת יחד על ידי הכוח המוביל בשני המחנות: הליכוד ויש עתיד. כל צד עם הגוש שאיתו. כל דבר אחר הוא זיוף לא אמין.
קיים אומנם חוסר סימטריה. מצד אחד הליכוד, מפלגה של 140 אלף חברים משלמי מס, ומצד שני רשימה שמונתה על ידי אדם אחד העומד בראשה. אבל זה עניינם של בוחרי השמאל, אשר בבחירות דמוקרטיות העדיפו את רשימת לפיד על פני שתי החלופות הדמוקרטיות הציוניות: העבודה ומרצ. אבל דבר אחד חייב להיות ברור: אף צד לא מכתיב לצד השני מי נציגיו ומי נבחריו. ודאי לא הצד הלא דמוקרטי לצד הדמוקרטי.
ממשלת נתניהו־לפיד היא מה שהעם צריך, וזהו גם מה שבסיכום רצונותיו הקולקטיביים מה שהוא רוצה.
