מה הייתם עושים אם הייתם מגלים בחצות הלילה, שעשרות ערבים משולהבים עם רצח בעיניים מתקדמים לעבר מתחם המגורים שלכם, כשהם משליכים אבנים ובקבוקי תבערה, ואתם מטלפנים שוב ושוב למשטרה, ואפילו רבע שוטר תנועה לא מגיע, והפורעים מצמצמים טווחים, והם רחוקים רק כמה עשרות מטרים מהפתח היחיד של השכונה שבה אתם חיים יחד עם עוד כמה עשרות משפחות יהודיות, והדרך האחרונה לעצור אותם, לפני שיגיעו למיטות של הילדים הקטנים שלכם, עוברת דרך האקדח שאתם מחזיקים ברישיון? אז זה בדיוק מה שעשו ק' והשכנים שלו ביום שני בלילה בלוד.
אני מסתובב כבר כמה ימים חסר שקט, טרוף שינה. ק', שנעצר אחרי שאחד מאנשי הקבוצה הערבית שתקפה את השכונה שלו נהרג מירי - הוא בן משפחה קרוב שלי. בחור צעיר שאני אוהב מאוד. איש מתוק מדבש. לוחם בצה"ל. תורם. מתנדב. ההוא שהכי הייתם רוצים שיהיה שכן שלכם. זה שהכי תשמחו לדעת שנוסע אחריכם בכביש כשנתקעתם בלילה גשום עם פנצ'ר.
ביום שני, סמוך לחצות הלילה, התחילו להתאסף סביב למתחם של השכונה שלו ערבים שחיפשו לפגוע ביהודים. קודם זיהה אחד השכנים פח אשפה שעולה באש מימין לבניין. אחר כך זוהו עוד כמה צעירים חשודים שמסתובבים מאחוריו. מוקדם יותר, ב־22:36, כך מלמדת קבוצת הוואטסאפ השכונתית, הציע אחד החברים בבניין שהגברים יסדרו רשימת שמירה לקראת הלילה.
המצב באזור החמיר כבר תקופה ארוכה קודם לכן. לפני כמה חודשים הציתו ערבים שישה רכבים בשכונה הקטנטנה, בזה אחר זה. "תקשיבו", כתב, "אולי אני קצת חי בסרט וקצת מגזים, אבל כדי למנוע מקרים כמו שריפת המכוניות, רוצים שנתארגן על פטרולים הלילה ברחוב ובחניות? מה דעתכם?". נוכח המצב בגזרה, הרעיון לא נשמע מופרך. החבר'ה נענו והתחילו לחלק את הלילה. חצי שעה לכל ראש משפחה.
"מה יעשה אדם אחד לבד?", העז אחד החברים לשאול, "ומה אם הם לא יפחדו?". "תצעק להם שתקרא למשטרה", השיב לו מישהו, "ותצעק לשכנים, שהם יחשבו שיש איתך עוד אנשים". ב־00:33 דיווח אחד התושבים: "שימו לב, יש בחשמונאים 3 רעולי פנים". החשמונאים הוא רחוב מרכזי התוחם את השכונה, רחוק מטרים ספורים בלבד מבתי התושבים היהודים. כמה דקות אחר כך דיווח ש' שעוד כמה נערים הצטרפו לרעולי הפנים הראשונים. כשט' הוסיף מנקודת התצפית שלו ש"רעולי פנים שורפים את שדרת חשמונאים", היה ברור שלא מדובר עוד במשחק ילדים.
אחד השכנים, שירד למטה לנסות להבין מה מתרחש ברחוב, ניצל בינתיים בנס מאבן שהושלכה לעברו בעוצמה, ופספסה אך במעט. אחרים המשיכו לדווח על מה שהם רואים מחלונות דירותיהם. אחד זיהה שוב משהו שמתרחש בחשמונאים. השני, שצפה לכיוון גב הבית, דיווח על "מלא רצים לרחוב רותם". עיון בקבוצת הוואטסאפ הזו ממחיש את הדאגה מהמצב. השתלשלות האירועים, כפי שהיא ניכרת מההודעות, מתארת את הדרמה.
בשלב מסוים הבינו כולם שהימצאותם בבתים לא תוכל לסייע במקרה שהאירוע ימשיך להסלים, והחליטו לרדת למטה. מי שמחזיק רישיון נשק, יצא עם נשקו. אחד לקח איתו מקל. שלישי הצטייד בסכין יפנית. מהר מאד התחילו טלפונים בהולים למשטרה. ב־00:37 דיווח מ' שבמשטרה לא עונים. ב־00:41 השיבו במשטרה לי' שהם מכירים את האירוע. ב־00:44 דיווח שכן שלישי: "הזמנתי משטרה". ב־00:45 הוסיף רביעי: "המשטרה אומרת שהם כבר יודעים". ב־00:47 שב י' וטלפן, כדי לשמוע שהמשטרה בדרך.
אלא שהמשטרה לא הגיעה, וכשהדקות עברו והערבים - עשרות רבות בשלב הזה - התקדמו בדבוקה אל הכניסה הראשית של השכונה, משליכים אבנים ובקבוקי תבערה, לתושבים היהודים נותרו שתי ברירות בלבד. האחת, לשלוף נשקים ולירות. השנייה, להתמהמה ולמצוא את ההמון הזה בעוד דקה או שתיים על סף ביתם, מטר מהמיטות של הילדים שהשאירו עם פיג'מה מאחור.
הקרב על הבית
אני מכיר את המקום. ראיתי את התמונות מאותו לילה. הייתי שם שוב השבוע. אני לא מצליח להפסיק לחשוב מה היה קורה לעשרות המשפחות היהודיות, ולעשרות הילדים היהודים הרכים, אלמלא ק' והחברים שלו היו במקום שהיו, ושלפו את נשקיהם כפי ששלפו, וירו כפי שירו, ופגעו כפי שפגעו. אם יש דבר כזה "קרב על הבית", זה היה האירוע הזה. אם יש מקרה אחד שבו מדינה צריכה לדרוש - כן, לדרוש, לא רק להסכים, או להבין, או להשלים - מאוחז בנשק לעשות שימוש בנשק שלו, זה המקרה.
במדינה שלא איבדה את שפיותה, ק' והשכנים שלו היו מוזמנים ללשכת השר לביטחון הפנים כדי לקבל אות הוקרה. במדינת ישראל הם יושבים באבו כביר, ומובלים לבית המשפט עם שרשראות על הרגליים. חשוב להבין, חדלונה של המשטרה באירוע הזה איננו עניין הנתון לוויכוח או לדיון. גם המשטרה לא מתארת את המצב אחרת.
כבר בדיון הראשון שנערך, הודתה נציגת המשטרה, בתשובה לשאלתו של עו"ד עדי קידר מארגון "חננו", המייצג את כל העצורים, שהמשטרה הגיעה למקום רק כשמישהו טלפן וסיפר על ערבים שנפגעו מירי. עד לאותו רגע הופקרה השכונה הזו לגורלה. ולגורל הזה, ק' והשכנים שלו - ששלפו אקדחים, וירו, וככל הנראה מי מהם הביא למותו של אחד הערבים ולהתפזרות האחרים - לא היו מוכנים לחכות.
ביום שלישי, כאמור, הגענו לבית המשפט, לדיון בהארכת המעצר של ק' ושל שניים משכניו. כשהכניסו אותם לאולם, רציתי לבכות. הם, שנלחמו בלילה הקודם כדי להציל את חיי ילדיהם, במשלט שמדינת ישראל נטשה, הובלו פנימה כמו עבריינים מסוכנים. שנים רבות מחזיק ק' בנשק. שמונה שנים הוא מתגורר בלוד. עם הערבים, לצד הערבים, בתוך הערבים. כך הוא. כך חבריו. לו רצו לפגוע במישהו, היו להם מיליארד הזדמנויות קודמות. אבל ק' הוא לא איש שפוגע. לא הוא, לא חבריו. הם נאלצו לעשות את מה שמשטרת ישראל לא עשתה – להגן על חייהם, להגן על חיי ילדיהם - ובסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום.
צריך להגיע אל המקום הזה כדי להבין את עומק האפסות של המשטרה. 150 מטרים בקו אווירי מהנקודה שבה נתקלו תושבי השכונה בהמון הערבי עם הרצח בעיניים, ועם בקבוקי התבערה ועם האבנים בידיים, יושבת מפקדת משמר הגבול. לא בוטקה. לא מגדל שמירה. מפקדה שלמה. בסיס של ממש. אם משטרת ישראל הייתה משגרת מישהו מהם, ברגל, אל זירת האירוע, לא היינו מדברים היום. אבל היא לא עשתה את זה. תחת זאת היא השאירה את ק' ואת חבריו לבדם.
עד כדי כך עקום הסיפור הזה, שלשאלתו של עו"ד קידר, הסבירה נציגת המשטרה בבית המשפט, שהמשטרה, שעצרה את היהודים שהותקפו, לא עצרה עד למועד הארכת מעצרם אף לא אחד מהערבים שתקפו אותם. לא את זורקי האבנים והסלעים. לא את משליכי בקבוקי התבערה. גם בדיון שנערך יומיים אחר כך, עדכנה המשטרה שאף אחד מהמתפרעים הערבים לא עצור.
האירוע הזה, מטורף ככל שיהיה, לא היה חריג. שמענו בימים האחרונים הקלטות של יהודים משכונות אחרות שהותקפו בלוד, מצלצלים למשטרה בבהלה, כשרעולי פנים מתקרבים לבתיהם, ונענים באדישות. "אנחנו עסוקים בפניות קודמות, רשמנו את הקריאה שלך". כאילו מדובר בשיחה שמבקשת לדווח על טלפון נייד שהלך לאיבוד.
מדינת משפטנים
יש כלל. ככל שהמחדל המשטרתי גדול יותר, כך תחפש המשטרה להפיל אותו על מישהו אחר באופן גס יותר. זו הסיבה שק' וחבריו מבלים את הלילות האחרונים באבו כביר. זו הסיבה שמשטרת ישראל בחרה לחקור אותם בחשד לעבירת רצח. כן, רצח. כאילו הצטיידו בנשק ויצאו מביתם בכוונה תחילה כדי לצוד ערבים.
מאז תחילת האירוע הזה, אני מתקשה למצוא מנוחה. התמונה של ק', יושב בבית המשפט, חשוד, מושפל, אזוק, כמו אחרון עברייני הסמים, לא נותנת לי מנוח. הולכת ומתעצמת התחושה שמתישהו, במעלה הדרך, איבדנו את כוח החיוּת שלנו. את הרצון להיות עם חופשי בארצו. שנים של מערכת אכיפת חוק שלא מבינה את מה היא משרתת, של משטרה מסורסת ומפוחדת, של פרקליטות שמשוכנעת שיש לה עניין עם קטטה של כנופיות ולא עם קרב לאומי על הבית, ושל בית משפט שלא יודע לזהות מי לנו ומי לצרינו, הן שדרדרו אותנו אל היום הזה.
ממדינה חפצת חיים הפכנו לאוסף של משפטנים, העוסקים בדווקנות בתקנות ובסעיפים. במקום להצליח להסתכל על התמונה הגדולה, משטרת ישראל מבודדת כל מפגש אלים של ערבים ויהודים, ומטפלת בו כאילו היה סכסוך שכנים שיצא משליטה. אם מערכת אכיפת החוק שלנו הייתה מנהלת פה את העניינים לפני 85 שנה, יישובי "חומה ומגדל" היו מוכרזים כאירועים של בנייה בלתי חוקית, ומסתיימים עם צווי הריסה.
מה לעשות? להתעורר. כן. התעוררו, יהודים. קחו את גורלכם בידכם. בכל מקום שבו אין משטרה כי אין לה זמן, כי יש לה עומס, כי המוקדנית עסוקה בפניות קודמות, צאו והגנו על עצמכם. אין ברירה אחרת. אם אתם בסכנת חיים ואתם צריכים לירות, תירו. אם מישהו קם להורגכם, השכימו להורגו. לא הקמנו פה מדינה כדי לחזור לסיפורים שסיפרו אבא ואמא שלי על יהודים שנמלטים מבתיהם, על בתי כנסת שעולים באש, על תלמודי תורה שמושחתים, ועל ספרי תורה שצריך להציל מפגיעתם הרעה של הגויים.
לא חזרנו אל ארץ חמדת אבות, זו שבה תתגשמנה כל התקוות, כדי לשמוע פרשנים ברדיו העברי מסבירים שאולי היהודים - בעצם נוכחותם בלוד או ביפו או בירושלים – הם שמלהיטים את הרוחות. גמרנו עם זה. השארנו את זה בפרנקפורט. הותרנו את זה אחרינו בוורשה. די.
ומה הדבר שהכי מפוצץ את המחשבה? הידיעה שאחרי כל ההתקפות, ואחרי כל האלימות, ואחרי כל הפרעות והשריפות וניסיונות הרצח, בהיעדר משטרה, בהיעדר חוק, ובהיעדר הרתעה, היהודים בלוד נשארים לבדם, רועדים מפחד. ק', שבתסריט מעט שונה של האירועים היה יכול לסיים את הלילה הזה בבית הקברות, נכנס לבית המשפט ביום שלישי עם מעיל על הראש. מכוסה. שלא יצלמו אותו. שלא יזהו אותו. שהשכנים הערבים שלו לא יידעו שהוא החשוד בירי. רעייתו ישבה במהלך כל הדיון על הספסל האחורי, עם משקפי שמש שחורים גדולים, מאותה סיבה בדיוק. מבית המשפט היא יצאה מהדלת האחורית. מפחד. את הילדים שלה, בעוד בעלה במעצר, היא חילצה עוד קודם לכן החוצה מהעיר למקום מבטחים. תגידו, יש פה מדינה? יש פה בעל הבית? מה קורה פה? איך זה יכול להיות?
וחשוב לשוב ולהזכיר. אם משטרת ישראל הייתה עושה את הדבר היחיד שנדרש ממנה במציאות הזו, ומספקת ביטחון לתושבים, לא היינו פה. אם המוקד של 100 היה טורח לשלוח ניידת עם שני שוטרי סיור, איש לא היה נעצר וכדור אחד לא היה נורה. אם שוטר אחד שסיים הפסקת סיגריה, היה עושה את דרכו בניחותא, רגלית, ממפקדת מג"ב הסמוכה, לא הייתם קוראים את הטור הזה.
אבל כלום מזה לא קרה. יהודי שכונת נווה נוף ננטשו. יהודי לוד נעזבו לנפשם. אין משטרה. אין מדינה. אין ממשלה. אין חוק. איש לגורלו. ואם אחרי כל זה צריך למצוא נקודת אור קטנה, היא הגיעה בדמותה של ערבות הדדית יהודית מרגשת שזקפה את הראש, בכל מקום שבו המשטרה השפילה אותו. תושבי גב ההר בשומרון, שהתנדבו להגיע ללוד, לעזרת אחיהם, כדי שאלה לא יחושו שנותרו לבדם, היו קרן אור באפלה. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
משהו חייב להשתנות
ומילה אחת אחרונה. איכשהו, מעולם לא באה החברה הישראלית חשבון עם ערביי ישראל על מעשיהם, על אלימותם, ועל שנאתם שמוצאת בכל פעם את דרכיה שלה להתפרץ. לא כשיצאו לנקום בנו, בכולנו, אחרי אירועי המגנומטרים. לא כשיצאו לפרוע בנו אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר. לא כשצעקו "מוות ליהודים" ותקפו אותנו באלפיהם בפרעות בשנת 2000. לא באינספור מקרים אחרים.
אם לפני כמה חודשים עשינו מאמץ גדול להפוך כל אח ערבי במחלקת קורונה בתל השומר לנציג הרשמי של המגזר, וכל רופא בפוריה למודל שמייצג את כולם, השבוע הזה הפך את הקערה על פיה. כי כשערבי אחד מבצע פיגוע, אפשר לטעון שהוא לא מייצג איש. וכשחמישים ערבים מתפרעים, אפשר להמשיך להסביר שמדובר בשוליים קיצוניים.
אבל כשהמוני ערבים - מצפון ועד נגב, מלוד ועד אום אל־פחם - מנסים בהמוניהם לרצוח, ולפגוע, ולשרוף, ולהצית, ולהשחית, ולתקוף יהודים באשר הם יהודים, ומכל המגזר העצום הזה לא נשמע כמעט צליל אחד קטן של הסתייגות, וכל זה קורה שוב ושוב, בריטואל שחוזר על עצמו אחת לתקופה, אז אנחנו חייבים להבין שמשהו בראש צריך להשתנות. שאם ערביי ישראל מעידים על עצמם שמג'בליה ועד רמלה כולם רקמה אנושית אחת חיה, אז אין סיבה שאנחנו נתייחס אליהם אחרת.
אם בהתלבטות בין זהות ישראלית לזהות פלסטינית הם בוחרים לסמן את האפשרות השנייה כזו המועדפת עליהם, שלא יבואו בטענות כשגם אנחנו נסמן אותם כך. כי מגזר שמדבר כמו אויב, מתנהג כמו אויב, ומזדהה עם האויב, הוא מגזר שמכריז על עצמו בקול גדול: אני אויב.
במקום אות כבוד: בישראל, יהודים שמגינים על ביתם חשודים ברצח
יהודים, התעוררו. לא הקמנו מדינה, כדי לחזור לסיפורים של אבא ואמא שלי על יהודים שנמלטים מבתיהם, על בתי כנסת שנשרפים, ועל ספרי תורה שצריך להציל מפגיעתם הרעה של הגויים
