1. לפני כשנה רכש הצייר יורם לוקוב בית בלוד. למרבה המזל, נמצא הבית החדש שלו בשכונה מרוחקת מזירת האירועים האלימים שהתרחשו לאחרונה בעיר. לוקוב גבה הקומה, שלבוש כחרדי טיפוסי עם זקן עבות, חזר בתקופה האחרונה לרשימת הציירים שיצירותיהם מבוקשות על ידי אספנים וסתם חובבי אומנות. במאה הקודמת אלבום הרישומים שלו נמכר בכמה מהדורות, וכיכבו בו הנשים היפות של ישראל, בהן אהרונה דיין, שרונה מארש, מיקי בן קיקי, דינה ברכה ועוד רבות ונאות.
מה שנחשב להישג עבור נשות האצולה של גוש דאנס היה להגיע לדירתו של האומן ברחוב אוסישקין בצפון תל אביב, ולזכות בכך שהצייר יפה התואר - שכונה "יורם היפה" - יצייר אותן. הבעלים העשירים של נשות האצולה שילמו לא מעט כסף כדי שהגברת תחזור עם תמונה שלה, פרי מכחולו של האומן המוכשר. יהלומנים ותעשיינים עשירים היו מבקשים ממנו שיצייר את הגברות שלהם, כשהם מפתים אותו עם בוכטה של ירוקים, שאותה נפנפו לו מול העיניים. בתקופה הפרועה של לוקוב, חלק מאותן נשים לא רק ישבו מולו כשצייר אותן - הן גם בדקו את כישוריו כמאהב.
באותם ימים סוערים היה לוקוב חבר לבילויים של אריק איינשטיין, אורי זוהר ושאר הידוענים של אז. אריק ביקש ממנו שיצייר לו את העטיפה לתקליטיו "אוהב להיות בבית" ו"ישן וגם חדש". עבדכם הנאמן, שניסה ללא הצלחה להיות צייר בין שאר ניסיונות הנפל שלו, היה יושב מוקסם ומביט כיצד לוקוב עובד על הבדים במיומנות ומוציא תחת ידיו יצירות מעוררות קנאה לתפארת עולם האומנות בישראל.
לוקוב הגיע לתל אביב מקיבוץ נען. אמו הייתה ממייסדות הקיבוץ. אחרי שירותו הצבאי למד ציור במחלקה לאומנות בבצלאל בירושלים. בגיל צעיר יחסית הייתה לו תערוכת יחיד בגלריה גורדון המכובדת, ולאחר מכן השתתף בתערוכות רבות.
בסוף שנות ה־60 פעלו בעיר הזימה תל אביב סיטי מועדונים רבים, שהידועים שבהם היו מאנדיס, קינג'ס קלאב ופרדריקה. אפשר היה לראות בהם את הקיבוצניק הצייר הבליין מעביר כמה שעות כאשר מתחככים בו כל מיני גרופיס. הקרבה שלו לאנשי "הצריף של אביגדור", המעוז של חבורת לול ששכן בחוף מציצים, הביאה את שוטרי מחוז תל אביב ללוקוב, שנהג כמו כל החברים להשתמש בחשיש.
באותם ימים חיפשה המשטרה להשיג כותרות, והמעצר של אורי זוהר, אריק איינשטיין, אביגדור צברי ועוד כמה חברים בשל עישון חשיש זכה לכיסוי תקשורתי היסטרי. כאמור, גם אל לוקוב הגיעה המשטרה והוא נלקח לחקירה. אני זוכר שהייתי בקריז על המעצר שלהם. הגעתי למשטרת דיזנגוף ובכניסה לתחנה פגשתי את הקצין רחמים קונפורטי, שאותו הכרתי מעבודתי ככתב לענייני פלילים.
שלפתי מהכיס בעצבים חצי אצבע חשיש וצעקתי עליו "השתגעתם, מה עצרתם את אריק, אורי ולוקוב? בוא, תעצור גם אותי". קונפורטי לקח את חצי האצבע ודחף אותי מפתח התחנה, כשהוא צועק עליי, "תעוף מפה, אידיוט, אתה רוצה שיהיה לך תיק ועבר פלילי?". עפתי.
אחרי כמה שנים לוקוב התחתן בחתונה מפוארת. הוא לא הזמין אותי. נפגעתי וניתקתי איתו קשר.
2. באיזשהו שלב אורח החיים הפרוע של לוקוב נמאס עליו והוא שינה אותו. המהפך שלו החל בסביבות גיל 40. הבוהמיין התל אביבי שגדל בקיבוץ לא ידע בילדותו דבר על יהדות. יותר מכך, הוא ספג תחושות אנטי־דתיות ביישוב שלו, שבו הוקצתה שכונה צדדית עבור קבוצה קטנה של שומרי מסורת. החבר'ה כינו את השכונה "הגטו היהודי".
באותה תקופה, סוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, כמה מחבריו שתהו גם הם על משמעות החיים ומאסו במה שהוגדר חיי הפקר, התקרבו ליהדות. הם הפנו אותו להרצאות בנושא. לא מעט אנשים הרימו גבה כשלוקוב החל להיעלם מהנוף הבוהמייני ועבר ללמוד בישיבה.
"בהתחלה היה לי מוזר ללמוד בין בחורים צעירים, אבל לא התביישתי, כי ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות", הוא אמר. כשביקר בקיבוץ כשלראשו כיפה ועל גופו ציצית, הביטו בו בתימהון. "חשבו שהשתגעתי", ציין. "לא כולם התרגלו למראה החדש שלי". יורם הקים משפחה יהודית כשרה, התגורר במשך תקופה ארוכה באזור רחוב שינקין בתל אביב, שם מתגוררת קהילה חרדית גדולה. שמו נעלם ממדורי הרכילות. הוא הפסיק להיפגש עם "הפרחחים של פעם".
את הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא בחר לקיים כלשונו. לוקוב הפסיק לצייר לאיזו תקופה, ואז חזר למכחולים ולמלאכת הציור - הפעם מהזווית היהודית, רק אחרי שהבין לעומק את משמעות הדיבר. ציוריו על נושאים יהודיים כמו העיירה היהודית, רבנים, תלמידים בחיידר, בעלי מקצוע יהודים של פעם, חייטים, סנדלרים ונשים חסודות לבושות מלא־מלא, גורמים להרבה אנשים ריגושים לא פחות מציורי הנשים היפהפיות שלו מהעבר.
לאחרונה אפשר לראות בציוריו אובייקטים חדשים־ישנים: רקדניות, סוסים, אפילו פורטרטים של קלינט איסטווד וביבי נתניהו. בגיל 81 יורם עובד בקצב מסחרר ומשקיע את רוב זמנו בציור ובנכדים (לידיעת הרוכשים הפוטנציאליים - אפשר לרכוש את העבודות שלו ברשת).
במשך שנים ארוכות היה לי נתק עם לוקוב. אחרי מות אחיו השחקן דידי לוקוב, חודש הקשר ביוזמתי. שנינו שמחנו על החידוש. אני עדיין מקנא בלוקוב בשל יכולת הציור שלו ולזה הצטרפה קנאה נוספת - האיש מאמין באמונה שלמה באלוקים, וזה מקל עליו את החיים. אני, כאפיקורס גמור, לוקח את כל מה שמתרחש בארץ הקוידש קשה, וזה הורס לי את איכות החיים. יורם לעומת זה אופטימי.
הוא לא מתרגש מכך שהציבור החרדי נמצא תחת מתקפה לאחרונה. "זו מלחמת מאסף", אמר לי. "עם ישראל חוזר לשורשיו, ושום דבר לא יעצור אותו".
