"כך חיסלו את משטרת ישראל - אין תקנים ואין תקציבים", זעקה כותרת אחת במהלך השבועיים האחרונים, כתירוץ למחדלים כביכול של המשטרה בטיפול במהומות בערים המעורבות. זה מזכיר לי את הכותרות על מערכת הבריאות עם תחילת משבר הקורונה, כותרות באותה רוח: "הרעיבו את המערכת, ייבשו אותה ולכן היא קורסת". אלו שטויות שלא עומדות במבחן המציאות והמספרים.
אפשר למתוח ביקורת על תפקוד המשטרה וכוחות ביטחון נוספים, אבל אי אפשר לתלות את הביקורת במחסור בתקציבים ובתקנים. זו לא בעיה של כסף, ממש לא, וזו בכלל הפכה לאופנה: בכל פעם שיש ביקורת על תפקוד מערכת ציבורית, באופן אוטומטי יש מי שמפנה את האצבע המאשימה למחסור בתקציבים.
אלו הנתונים שמפריכים את סיפור הכסף, התקציבים והתקנים במשטרת ישראל: תקציב משטרת ישראל קפץ מ־7.5 מיליארד שקל בשנת 2011 לכ־13.5 מיליארד שקל בשנת 2020, קפיצה של 80%(!) בתוך עשור, הרבה מעבר לגידול הממוצע בתקציבי המשרדים הממשלתיים (נתוני תקציב המדינה). השורה התחתונה: תוספת תקציבים הייתה גם הייתה.
מספר השוטרים והשוטרות קפץ מ־27,496 ב־2012 ל־32,482 בשנת 2020 (נתוני משטרת ישראל). מדובר בגידול של 18% בתוך פחות מעשור, טיפה יותר מאשר הגידול באוכלוסייה באותה תקופה. גם במבחנים בינלאומיים של מספר שוטרים לאלף איש אנחנו לא אי שם באמצע, אף שכדאי לקחת את כל ההשוואות הבינלאומיות בעירבון מוגבל כיוון שתפקיד המשטרות והיקף המטלות משתנה ממדינה למדינה. בכל מקרה, תוספת תקנים הייתה גם הייתה.
השכר במשטרה: המשרתים במשטרה בהחלט מתוגמלים לא רע, ואי אפשר לתרץ את תפקוד המשטרה בתמריצי שכר. מנתוני הממונה על השכר באוצר לשנת 2019 עולה כי השכר הממוצע במשטרה עומד על 18,305 אלף שקלים ברוטו לחודש, עלייה של 3.8% לעומת שנת 2018.
יתרה מזאת, בכירי המשטרה נהנים מהצמדות שכר כמו לשופטים (לשכר הממוצע), ומפכ"ל המשטרה האחרון (מוטי כהן) הרוויח כ־100 אלף שקל. גם הדרגות הבכירות מתחתיו לא מקופחות: ניצבים מרוויחים כ־58 אלף שקל ברוטו בממוצע לחודש, תת-ניצבים כ־51 אלף שקל ברוטו לחודש ואילו ניצבי משנה כ־43 אלף שקל ברוטו בחודש. נוסף לכך, ותיקי המשטרה נהנים כמובן מהסדרי הפנסיה התקציבית בדיוק כמו בצבא, בשב"כ, במוסד וברחבי הסקטור הציבורי. גיל הפרישה הממוצע, שימו לב, עומד במשטרה על 54 בלבד, ועל כן גברים נהנים מפנסיה כבר מגיל הפרישה שלהם לעומת גיל פרישה של 67 לגברים ו־62 לנשים בסקטור הכללי.
קצבת הפנסיה הממוצעת לקצינים במשטרה עומדת על כ־19 אלף שקל, ואילו לנגדים במשטרה היא עומדת על כ־14.5 אלף שקל ברוטו בממוצע בחודש. בסך הכל עומדת קצבת הפנסיה התקציבית במשטרה על פני כל תקופת התשלום שלה על כ־5.4 מיליון שקל. אין פלא שתקציב הגמלאות במשטרה צמח מ־1.7 מיליארד שקל בשנת 2011 ל־3.2 מיליארד שקל בשנת 2020 וימשיך לצמוח בשנים הבאות, עם התנפחות השכר.
השורה התחתונה: אין בעיה בשכר ובתמריצים. במשטרה יש תנאים לא רעים בכלל והמדינה הוסיפה למשטרה תקציבים ביד נדיבה.
אם אין בעיית תקציבים, אין בעיית תקנים ואין בעיית שכר, אז מה הבעיה, אם ישנה בכלל בעיה? קראתי את הצעת התקציב האחרונה של המשטרה ובה מתוארים סעיפי התקציב של המשטרה והמבנה של הארגון לפרטי פרטים. המסקנה שלי היא אותה מסקנה שעולה מכל הבעיות בסקטור הציבורי: כסף לא חסר, אלא הבעיה היא אותה בעיה, המחלה היא אותה מחלה: יעילות, יעילות ויעילות, או ליתר דיוק: חוסר יעילות.
המבנים המסורבלים והמנופחים של מטות מיותרים, מחוזות מיותרים ואגפים מיותרים חוזר על עצמו פעם אחר פעם בכל רשות ציבורית. אגפים, מחוזות, ניפוח כוח אדם במקומות שלא צריכים אותו ומחסור בכוח אדם במקומות שצריכים אותו. הטבלה שצירפתי מדברת בעד עצמה - היא מרכזת את מספר העובדים בכל אגף במשטרה, נכון לסוף 2018 (מאז gus צמחו המספרים).
שימו לב כמה עובדים במטה המפכ"ל - יותר מ־1,000 שוטרים ושוטרות(!). במשטרה יש שמונה אגפים - אגף סמפכ"ל מבצעים, אגף תכנון וארגון, אגף לחקירות ומודיעין (כולל להב 433), אגף השיטור, אגף התנועה, אגף משאבי אנוש, אגף תמיכה לוגיסיטית ואגף ההדרכה.
המשטרה פועלת באמצעות שבעה מחוזות טריטוריאליים, שלכל אחד יש מספר מרחבים: מחוז ירושלים (מרחב דוד, מרחב ציון ומרחב קדם), מחוז צפון (מרחב גליל, מרחב כנרת, ומרחב העמקים), מחוז חוף (מרחב אשר ומרחב מנשה), מחוז מרכז (מרחב נתב"ג, מרחב השרון ומרחב השפלה), מחוז תל אביב (מרחב ירקון, מרחב דן, מרחב איילון, מרחב יפתח), מחוז דרום (מרחב הנגב, מרחב לכיש ומרחב אילת) ומחוז יהודה ושומרון (מרחב שומרון ומרחב חברון).
האם מדינת ישראל צריכה כל כך הרבה מחוזות ומרחבים שגוררים בתורם תעסוקה של "אנשי השולחנות" ולא אנשי שטח? שוחחתי עם כמה אנשי משטרה בדימוס והם הסכימו שחלקם מיותר, שהבעיה האמיתית היא סדר עדיפויות, יעילות - וממש לא הכסף.
עו"ד פיני פישלר, איש משטרה בעברו, אומר זאת בגלוי: "צריך לשטח את המטות במשטרה, הבעיה היא במבנה הארגוני. מספיק לראות את מגרש החניה ליד המטה הארצי. כל הזמן מרחיבים אותו".
במכתב שכתבו פישלר וד"ר אבי ברוכמן, ששימש בתפקידי מטה במשטרה, לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה, עם היכנסו לתפקיד, הם כתבו: "כשתגיע ליחידות המשטרה במטות ובשטח תלמד על היכולות של אנשי המשטרה בהצגת מצגות איכותיות עם הרבה מלל, מספרים וצבעים. כשאחת הנקודות שבוודאי תעלנה היא מחסור בכוח אדם, שוטרים.
"צא ולמד במטות וביחידות השטח, ותשכיל להבין עד מהרה שאין מחסור בכוח אדם ובתקציבים. היקף כוח האדם במשטרה עומד על יותר מ־30 אלף שוטרים ושוטרות. מתוכם 22% קצינים, שמרביתם קצינים במטה. במשטרה 637 קצינים וקצינות בדרגת סגני ניצבים, 157 בדרגת ניצבי משנה, 55 תת־ניצבים ו־21 ניצבים (לזה תוסיף מכוניות, נהגים ומזכירות).
"המבנה הארגוני של המשטרה שבנוי מארבע רמות: מטה ארצי, מחוז, מרחב ותחנות משטרה הוא מיושן, ומרוב מטות אין שוטרים ברמת השטח. האזרח רוצה נראות של משטרה, לראות שוטרים ברחובות ולקבל שירות מיטבי כשהוא מגיע לתחנת משטרה. האזרח אינו מכיר את כלל היקף כוח האדם שנמצא במטות ואינו מודע לו.
"לטעמנו, לפחות רמת מטה אחת מיותרת ויש להסיט את תקני כוח האדם לשטח, לתחנות, למתן שירות לאזרחים. כפי שאמר מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב 'צריך לשטח את העקומה', ובמילים אחרות, ממדעי הניהול, 'להפוך את הפירמידה'".
אחד מאנשי המשטרה הפנה אותי למציאות במהומות האחרונות. תראה איך בצוק העיתים שיתוף פעולה בין השב"כ למשטרה החזיר את השקט ללוד ולשאר הערים המעורבות. ללמדנו שלפעמים הפתרונות הם בכלל לא כספיים, אלא שיתופי פעולה בין כמה ארגוני ביטחון. משטרת ישראל לא צריכה עוד כסף ולא צריכה עוד תקנים, היא לא מורעבת והיא לא קורסת. משטרת ישראל צריכה סדר עדיפויות אחר וניהול יעיל יותר.
יש כאלו שמפנים את האשמה לאי־מינוי מפכ"ל קבע בשנתיים האחרונות. זה נכון שמינוי קבע יכול להניע תהליכים ארוכי טווח, אבל זה ממש לא הסיפור של המשטרה לאורך 20 השנה האחרונות - זה כאמור הסיפור של כל הסקטור הציבורי. שלפתי קטע קטנטן מדוח מבקר ישן על המשטרה בתקופת המפכ"ל יוחנן דנינו. "משנת 2007 הגדירה המשטרה את חיזוק התחנות והעצמתן כאחד מיעדיה האסטרטגיים.
בתקופת המפכ"ל הקודם רב ניצב (בדימוס) דודי כהן (אחיו מוטי כהן שימש כמפכ"ל הזמני לפני קובי שבתאי - א"צ) יעד זה נכלל במסגרת התוכנית הרב־שנתית לשנים 2008־2012 (להלן: תר"ש 2012). גם המפכ"ל הנוכחי רב־ניצב יוחנן דנינו רואה בחיזוק התחנות מטרה מרכזית, שיש להשיגה, בין היתר, באמצעות שינויים ארגוניים והעברת תקנים מהמטות לשטח. נוסף לכך, מתחילת העשור הקודם עלתה בממשלה, במשטרה ובמשרד לביטחון הפנים (להלן: המשרד לבט"פ) המודעות לשיפור המענה המשטרתי למגזר המיעוטים ולתגבור שירותי השיטור הניתנים לו".
מה קרה מאז? לא הרבה, נראה שהמטות התנפחו יותר והמענה בשטח לא השתפר, וזו כאמור המחלה של הסקטור הציבורי. מפכ"לים, כמו כל מנהלי ארגון גדולים, נכנסים הרבה פעמים למערכת שגדולה וחזקה הרבה יותר מהם. וזו לדעת: המערכת תמיד חזקה יותר מכל מנהל, חזק ככל שיהיה. כדי לשנות את כיוון הספינות הענקיות האלו צריך הרבה אומץ, הרבה אורך רוח, הרבה גיבוי והתמודדות פנימית נגד כל המתנגדים שיושבים באזור הנוחות שלהם.
לעשות את המהפכה הזו, להשטיח מטות ולהפוך את הפירמידה - זו משימה לשנים, ומנהלים מעדיפים ברוב המקרים להעביר את המשמרת שלהם בשלום ולא להיכנס למאבקים ארגוניים. כך נוצר מצב שהסקטור הציבורי התנפח לו באופן חסר פרופורציה, והשמן של נתניהו השמין מאוד. כן, תחת אחריותו. ההשמנה כוללת תוספת תקציבים נדיבים לחלק מהמשרדים הממשלתיים, תוספת תקנים ללא כל דרישה להתייעלות או לתפוקות מסוימות.
ככל שהבעיה מתנפחת היא הרבה יותר קשה לפתרון ולריסון. העוצמה של הארגונים הללו, העוצמה של הפקידים מאחורי השולחנות במטות, היא כה גדולה, שהיא תוסיף לטרפד כל ניסיונות לשינוי. אבל, ופה האחריות של נתניהו והממשלה שתקום: אין אפשרות להמשיך ולהרים ידיים מול ההשמנה חסרת הפרופורציה של הסקטור הציבורי. בסופו של דבר היא פוגעת באזרח, והיא יושבת כאבן ריחיים על צמיחת המשק.
הנה דוגמה קטנה לתקיעות של המערכת: במערכת התביעה הפלילית במדינת ישראל יש שתי זרועות מרכזיות: זרוע אחת - פרקליטות המדינה והפרקליטויות המחוזיות במשרד המשפטים, וזרוע שנייה - מערך התביעה המשטרתית במשטרת ישראל, תחת גגו של המשרד לביטחון פנים.
לפי אחד מדוחות המבקר, איחוד התביעה המשטרתית עם הפרקליטות עוגן בהחלטת ממשלה משנת 2001, לפני 20 שנה(!), ובמסקנות של כמה ועדות ציבוריות וצוותי עבודה במשרדי הממשלה, כתוכנית פעולה ארוכת טווח. חרף החלטת הממשלה, כותב המבקר: "נזנחה במרוצת השנים תוכנית זו עד כדי הסרתה מסדר היום הציבורי, ואין בנמצא תוכנית עבודה עתידית בנוגע לאופן יישומה המלא של תוכנית איחוד התביעה.
"עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, המתנגדת למהלך האיחוד, מכתיבה את המציאות כיום, בלי שהונח לה הבסיס המהותי, המקצועי והפורמלי ובלי שהנושא הוחזר לפתחה של הממשלה לקבלת החלטה בנדון. מצב זה מעורר קושי, שכן מציאות זו מבטלת מסקנות שאליהן הגיעו כמה ועדות ציבוריות, משרד מבקר המדינה וגורמים מקצועיים, שהובילו לקבלת החלטת הממשלה".
קחו את המקרה הבודד הזה, שבו היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות טרפדו רפורמה די מינורית (בסך הכל איחוד שני אגפים) שמייעלת את השירות לאזרח, למעשה קברו אותה - ותארו לעצמכם עוד עשרות מקרים כאלו, קטנים כגדולים, מהלכים מתבקשים בסקטור הציבורי שלא יוצאים לפועל רק בגלל התנגדות של מאן דהו בכיר. כיצד קורה שיש החלטת ממשלה על צעד מסוים והצעד הזה מתמסמס רק בגלל התנגדות פקידים? זו המציאות, היא עצובה, ואותה צריך לשנות מן היסוד.
השבוע פרסמה הלמ"ס את נתוני התוצר של הרבעון הראשון. כרגיל, הכותרות של האתרים הכלכליים זעקו שהתוצר נפל ברבעון הראשון ב־6.5%. זה שקר גס ועיוות המציאות הכלכלית, כי ההדגש על הנתון הזה צריך להיות שהמספר אומנם נכון (6.5%) אבל זה בחישוב שנתי, מה שמשנה את כל התמונה. כלומר, זה לא הנתון האמיתי לרבעון הראשון אלא נתון שמגלם את השנה כולה. הנתון הרבעוני מראה כיווץ של 1.7%, והוא הנתון שמשקף הכי טוב את המציאות. הבעיה: הוא נמצא בסוף ההודעה לעיתונות של הלמ"ס, וחבל שכך.
עכשיו להסבר הכלכלי: הרבעון הראשון היה המשכו של הסגר השלישי, מרובה בהגבלות, ולכן הכיווץ בתוצר לא ממש מפתיע. מה שחשוב יותר הוא שהכלכלה החלה לצאת מהמשבר כבר בסוף הרבעון הראשון וביתר שאת ברבעון השני, דבר שיתבטא בנתונים הרשמיים בעוד כשלושה חודשים, כי תמיד הנתונים הרשמיים מפגרים בכמה חודשים אחרי המציאות בשטח. וגם אז לא צריך להתרשם מנתונים רבעוניים המגולמים שנתית, אלא להסתכל על קו המגמה. את קו המגמה הזה ספק אם המבצע הצבאי יעצור.