ג'ורג' הרברט ווקר בוש, המכונה "הראשון", זכור, ובצדק, כנשיא אמריקאי מנוסה וקר רוח. לכן קצת מפתיע לפגוש אותו בספרו הביקורתי של גדעון רוז - "איך מלחמות נגמרות" ("How Wars End"). בוש ארגן מלחמה קלה יחסית, קצרה ובטוחה. האויב היה סדאם חוסיין. המטרה הייתה לשחרר את כוויית מהכיבוש העיראקי.
בוש, כותב רוז, עורך המגזין היוקרתי "Foreign Affairs", "הניח שסדאם ייפול כתוצאה מתבוסתו". הוא לא חשב עד הסוף על השאלה אם הפלתו של העריץ היא מטרה שיש הכרח להשיג. וגם לא תכנן מה לעשות במקרה הבלתי סביר – בלתי סביר בעגה הדיפלומטית הוא המקרה שבדרך כלל קורה – שסדאם ישרוד את התבוסה.
את מלחמת המפרץ הראשונה בוש סיים כמנצח. אבל סדאם לא בדיוק הפסיד. הוא התגרה במעצמת־העל, ניגף ושרד, עד שבא הבוש הבא.
ישראל מול חמאס היא כמו אמריקה מול סדאם. לא כוחות. אבל גם חמאס שורד. עוד מתקפה, ועוד אחת, עוד צריבת תודעה, ועוד אחת. מה יקרה אחרי המלחמה? כששאלו את מפקד כוח הסיור מספר 1 של המארינס אם נכון שמושקע תכנון רב יותר במהלך המלחמה מאשר בשאלה מה לעשות אחריה, השיב בהתחכמות: "אתה יורה קודם כל בזאב שקרוב למזחלת". עכשיו צריך לנצח, אחר כך נחשוב מה עושים.
איך סוגרים סיבוב של קרב? זו דילמה שמנהיגי ישראל התחבטו בה כמעט בכל מערכת לחימה. לעתים קרובות היה פער בתפיסה בין המנהיגים הפוליטיים לבין ראשי הצבא. כך במלחמת ששת הימים. כך במלחמת יום כיפור. כך במלחמת לבנון. לעתים קרובות עוד יותר היה פער בין מה שרצתה ישראל לבין מה שדרש העולם. במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת לבנון השנייה נבלמה ישראל על ידי ממשלים אמריקאיים, ולאו דווקא עוינים (רונלד רייגן וג'ורג' בוש השני).
בדרך כלל סיבוב של לחימה מסתיים כאשר סאת האילוצים נגדשת, וכאשר יש, בשני הצדדים, תחושת מיצוי. בניגוד למה שנדמה, הוא בדרך כלל לא נגמר בניצחון. בדרך כלל לא נגמר בהכרעה חד־משמעית. לא אצלנו ולא בשום מקום. הוא נגמר כאשר שני הצדדים יכולים לחיות איכשהו עם התוצאה. כניעה ללא תנאי? זה קרה לעתים. לא קרובות.
במקרה של חמאס – ואת זה צריך לומר בלי לטשטש – אין ולא תהיה כניעה ללא תנאי. זה לא סוג הסכסוך, זה לא סוג הסבב. גם אם ישראל תכבוש את עזה. גם אם תכלא או תהרוג את כל ראשי חמאס ברצועה, כניעה ללא תנאי כנראה לא תהיה. חמאס רק יתקפל, ויחזור בזמן אחר, במקום אחר, במתכונת אחרת.
ואגב, גם ניצחון סוחף או כניעה ללא תנאי אינם ערובה לשביעות רצון לטווח ארוך. הנשיא הארי טרומן סגר את מלחמת העולם השנייה כאשר גרמניה ויפן נכנעו ללא תנאי. אלא שלשותפיו לניצחון, בראשם יוזף סטלין, היו תנאים. טרומן לא התפשר עם יפן, אבל נאלץ להתפשר עם ברית המועצות.
ישראל של מבצע קדש כבשה את חצי האי סיני במהירות, אבל אז גילתה שאת מה שלא יכולים לדרוש המצרים, יכולים לכפות האמריקאים. הנשיא דוויט אייזנהאואר אילץ את ישראל המנצחת לסגת. סבב לחימה נגמר. המלחמה נמשכה. כך מול המצרים - לאחר קדש, וששת הימים וההתשה.
כך, כיום, מול חמאס בעזה - אחרי סיבובי קרבות שבעוד עשור או שניים יהיה קשה לזכור את שמותיהם. עופרת יצוקה ועמוד ענן וצוק איתן ושומר החומות. סבבים רבים. שמות משונים רבים. מלחמה אחת. תחילתה אי־שם בשנות ה־20 של המאה הקודמת. כלומר, מאה שנים ויותר.
# # #
בספר אחר על מלחמה ועל מה שבא לאחריה, אליזבת סטנלי זיהתה שלושה מכשולים המקשים על מנהיגות לקבל החלטה על סיום הלחימה, גם כאשר כבר אמור להיות ברור לשני הצדדים שהשיגו את כל מה שאפשר להשיג. המכשול הראשון: המקרה שבו ההנהגה מרוויחה מהמשך הלחימה. מצער לומר שיש בישראל לא מעט אזרחים החושדים שזה מצבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בסקר אתר המדד שערכנו השבוע, מצאנו שבערך אחד מכל חמישה יהודים בישראל סבור שההידרדרות הביטחונית של השבועיים האחרונים היא תוצאת תרגיל פוליטי של נתניהו. בולטים מבין אלה גם הבוחרים הבדרך־כלל־מתונים של יש עתיד. אולי משום שעוד לא התאוששו מההתפוגגות הפתאומית של החלום על ממשלת שינוי.
המכשול השני להפסקת אש שהגדירה סטנלי: המצב שבו מנהיגים לא מקבלים מידע מדויק ממערכת הביטחון וממפקדי הצבא. אם המנהיג לא מכיר את המצב לאשורו, הוא מקבל החלטות שגויות על סמך מידע מוטה. צריך לקוות שזה איננו המצב בצבאנו, אם כי יש תקדימים גם לזה (אריאל שרון ומנחם בגין במלחמת לבנון). מפקדים צריכים לפעול בתחושה שמוטב שיאמרו אמת, גם אם אינה נעימה לאוזן.
זה כמובן לא אומר שכל מפקד בצה"ל צריך לראות את עצמו לממונה על זיהוי "תהליכים" חברתיים (ראו יאיר גולן). מצד שני, אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שעורפים את ראשו של מפכ"ל משטרה שזה עתה מונה בגלל התבטאות סבירה לגמרי, גם אם לא מספיק מחודדת לטעמו של השר הממונה (בהערת צד ייאמר: אמיר אוחנה הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד - לפעמים נדמה כאדם נבון ושר מיומן, לעתים מתנהג כאספסוף).
המכשול השלישי להפסקת אש, גם כאשר בא זמנה, הוא זה שנובע מאילוצים פוליטיים או מלחצים חיצוניים. במקרה של ישראל וחמאס, הלחץ החיצוני הוא לעצור את האש. הצרפתים לחצו בלי מעצור. האמריקאים עשו זאת עם קצת יותר סבלנות ויותר בנימוס.
אגב, בשני המקרים המנהיגים לא פעלו רק ממניעים של מדיניות, אלא גם מאילוצים פוליטיים משל עצמם. השלטון בצרפת לא מעוניין במהומות של מוסלמים בגלל עימות במזרח התיכון. השלטון באמריקה, הנתון בידי המפלגה הדמוקרטית, צריך לגלות רגישות לסנטימנטים של גורמי שמאל רדיקליים, ולהטות אוזן לדרישה שלהם לבלום את מה שהם מכנים "התוקפנות הישראלית".
כך או כך, גם על מנהיגי ישראל מופעל לחץ פוליטי פנימי. הלחץ להמשיך. סקר המדד שפרסמנו בשלישי מצא שרוב היהודים בישראל רוצים מכה קשה לחמאס "גם במחיר של מבצע ארוך". כלומר, הפסקת המבצע אחרי זמן לא מאוד ארוך מחייבת את המנהיגות לשכנע את הציבור שחמאס אכן הוכה קשות.
לא קל יהיה לשכנע את הציבור. לא קל יהיה לשכנע תקשורת ספקנית. אמרתם שהרסתם את העיר התחתית של עזה? זה לא דבר שרואים בעין. אמרתם שחמאס מתחנן להפסקת אש? אולי בחדרים סגורים, אבל לא תהיה שום עדות פומבית לדבר כזה. אמרתם שחמאס הורתע? ימים יגידו אם ועד כמה הורתע.
לישראלים יש נטייה קבועה, אולי גם מובנת, לצאת לא לגמרי מרוצים מסבבי הלחימה שלהם. המקרים החריגים – כמו מלחמת ששת הימים – הם אלה שבהם מלחמות נגמרות בתחושת התעלות. המקרים השגרתיים הם אלה שבהם מלחמות נגמרות בתחושת מיצוי ועייפות וחוסר תכלית. עד הסבב הבא.
# # #
בסקר המדד שאלנו: מההצעות הבאות, מה לדעתך צריך לעשות בעזה? והצענו ארבע אפשרויות. כאמור, הרוב בחר "להכות צבאית בחמאס ולגרום נזק ממשי בעזה גם במחיר של מבצע ארוך". אבל היו גם תשובות אחרות. רבע רוצים לכבוש את עזה, כדי להוציא אותה מידי חמאס ולהעביר אותה לידי מחמוד עבאס והרשות הפלסטינית. זה אירוע – אם מותר להתנבא – שאין שום סיכוי שיתרחש. ישראל לא תסכן את חייליה כדי להעביר שטח משלטון פלסטיני אחד לשלטון פלסטיני אחר.
עוד פלח קטן מהציבור היהודי (15%) מבקש לכבוש את עזה ולקיים בה שלטון ישראלי קבוע. משמע, לחזור לימים שלפני ההתנתקות. גם על זה שווה להתעכב. ההתנתקות אומנם נתפסת בדיעבד כמהלך ישראלי בעייתי, שלא לומר כישלון. הימין הישראלי אומנם הפך את ההתנתקות לדוגמה ומופת למה שקורה כאשר ישראל מפנה שטח ומותירה אותו לשליטה פלסטינית. ולמרות זאת, בהינתן הבחירה, רוב גדול של היהודים בישראל (את הערבים אין צורך לשאול) לא היו מחזירים את גדודי חטיבת גבעתי לדרכי האספלט המשובשות של ח'אן יונס.
סטיית תקן
1. נתעכב לרגע על הפער בין מצביעי יש עתיד למצביעי הליכוד. רק 5% ממצביעי הליכוד סבורים שטיפול לקוי של הממשלה הוא אחת מהסיבות למה שקורה בערים המעורבות. כמעט שמונה מכל עשרה מצביעי לפיד (78%) מאשימים את הממשלה.
2. הציבור רוצה את יצחק בוז'י הרצוג כנשיא הבא. למה? הוא נראה נשיאותי, מקובל על כל חלקי העם, לא מעצבן אף אחד. וכמובן, לא צריך להגזים: זה לא שהמונים יצאו לרחובות כדי לתמוך בו. זה לא שיש המונים שבמיוחד אכפת להם מי הנשיא. אבל בטח שאין המונים שייצאו להפגין נגדו. בצדק: הוא יהיה נשיא מצוין. אם ייבחר. גם שמעון פרס היה נשיא מצוין. אבל לפני שזה קרה נאלצנו להתמודד עם כמה שנים של משה קצב, שנבחר במפתיע. באותו בוקר, כמה עיתונים כבר הכתירו את שמעון פרס. באותו אחר צהריים, דווח על "תדהמה".
3. כשפרס כשל, הרצוג היה מזכיר הממשלה בקואליציה המתפוררת של אהוד ברק. פרס היה המועמד של הקואליציה. כך שהרצוג זוכר היטב.
4. קורונה – זוכרים? שבעה מעשרה עובדי צווארון לבן באמריקה עדיין עובדים מהבית. משבר החזרה למשרד קשה לכולם.
השבוע עשינו שימוש בספר "How Wars End" בהוצאת Deckle Edge ובספר "Path to Peace" של הוצאת אוניברסיטת סטנפורד. כמו כן עשינו שימוש בכמה סקרים של אתר המדד (אתר המדד נערך על ידיי, ושותפים בו גם היועץ המדעי פרופ' קמיל פוקס והאנליסט נח סלפקוב) ובסקר של גאלופ