מאז ומתמיד ידע בנימין נתניהו להוציא את הכלל הזה מן הכוח אל הפועל: שום דבר באמת לא עוצר את הפוליטיקה. לא אצלו. לא אסונות טבע ולא אסונות מעשה ידי אדם. לא חגים ולא מועדים ובוודאי ובוודאי לא מלחמות. זה טוב לרטוריקה פומבית, זה מצוין בשביל הצהרות לתקשורת - הדיבורים על כך שהממלכתיות היא מעל לכל לכלוך פוליטי בזמן שהתותחים רועמים.
רעם התותחים דווקא מעורר את המוזה של נתניהו, בעוד לאחרים הרעם הזה בדרך כלל רק טורף את הקלפים. תוקפו של המנדט שהוענק ליאיר לפיד להקמת ממשלה עומד לפוג, כשעל רקע קולות הקרב מצאו אנשי גוש השינוי את עצמם ללא ימינה וללא רוב. למעשה, הם נותרו ללא עמוד השדרה הקואליציוני שגם ככה, לפני עזיבתו של בנט, היה רעוע ושברירי למדי.
מפלגת רע"ם רעדה וכמעט נקרעה מרוב הוויכוחים הפנימיים באשר להמשך דרכה לנוכח המצב, כאשר טווח העמדות נע בין "להמתין לרגיעה ולחזור למיקוח" ועד "הסיפור נגמר, חאלס לפלרטט עם המפלגות הציוניות, חוזרים למשותפת".
כישלון טקטי
נציין כי הרעד והרעש שפקדו את רע"ם היו כאין וכאפס בהשוואה למה שעבר על נפתלי בנט בימים שקדמו להחלטתו לחתוך. ההפגנות, מאהלי המחאה והקילומטרים של ציוצי הזעם מצד בצלאל סמוטריץ' - כל אלה היוו את קצה הקרחון בלבד. הדרמה האמיתית התרחשה בפנים, בחדרי חדרים, בין בנט ואיילת שקד, בין בנט ורוב חברי סיעתו, ובין בנט ומקורביו.
אם לבנט עצמו עוד היה תירוץ שלפיו הוא מקריב את רוב האג'נדה הימנית שלו תמורת ראשות ממשלה, לחבריו לרשימה לגמרי לא היה ברור מה בצע כי יקריבו את הקריירות הפוליטיות שלהם. במיוחד כאשר התברר כי משקד מצופה לקפוץ מהגג, כאשר התמורה המובטחת אינה כוללת אפילו עוד קדנציה במשרד המשפטים. שלא לדבר על שאר חברי ימינה, שבכלל לא ששו להתבזות פוליטית ולהישאר ניצבים בטקס הכתרתו של בנט לראש הממשלה.
היו כאלה שניגשו לבנט בימים שקדמו להחלטתו ואמרו לו "תשמע, אתה רק בן 49, בגילך רק מתחילים את שלב ההמראה בעולם הפוליטי הגדול. למה לך לשרוף את עצמך תוך שנה בממשלה שלא מתאימה לך ושאתה לא מתאים לה, ובזאת לגמור את האירוע כולו וללכת לטפח את גינתך ברעננה?".
קולה של שקד, ידידה ושותפה ותיקה, בלט בתוך מקהלת הקולות שדיברו נגד ממשלת שינוי. היא לא איימה בפוטש ובפירוק, היא לא הייתה בוגדת בשותפותם גם במצב הזה של חוסר הסכמה קיצונית. היא הייתה מעדיפה ללכת הביתה בעצמה ולא לפגוע בבנט ובהגשמת חלומו הגדול להפוך לרה"מ. אך לפני הצעד האחרון היא מיצתה את כוח השכנוע שלה והצליחה אסטרטגית להפריד בין בנט לבין גוש המרכז־שמאל.
מה שבנט ושקד פחות הצליחו בו, או יותר נכון נכשלו בו לגמרי, הוא המהלך הטקטי. במקום לשחק אותה מול נתניהו עד הסוף, להלחיץ עד השגת הסכם החלומות איתו, בנט פשוט קם וטרק את הדלת בפני יאיר לפיד. ייתכן שמה שהוביל אותו להחלטה שנראית חפוזה ולא הגיונית בעליל היה החשש מפני הלינץ' התקשורתי שהיה מצפה לו אילו היה מנהל מגעים עם נתניהו מאחורי גבו של לפיד ושל שאר חברי הגוש.
קודם ספג בנט מטח מימין בדיוק על זה שניהל שיחות עם לפיד בזמן שהמנדט עוד היה בידי נתניהו. עם כל הצרות ועם כל ההפסדים, הוא לא רצה להצטייר כפוליטיקאי ערמומי כרוני שלא מסוגל להתנהל בצורה ישרה ותמיד קורץ לבחורה מספר 2 בעוד הוא יוצא לדייט עם בחורה מספר 1.
אז בנט חתך, הודיע ללפיד ושות' כי הוא לא איתם, והתפנה למו"מ ישר ואמיתי עם הליכוד. עם אותו נתניהו שיומיים לפני פקיעת מנדטו כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי להצהיר כי הוא מציע לבנט להיות ראשון בממשלת הרוטציה העתידית שלהם.
עד היום לא קיבלתי מידע מודיעיני מדויק על מה שהתרחש בחדרו של בנט, עת גילה שנתניהו כבר פחות בעניין. אבל עובדה, זה שוב קרה לו. בנט שוב הציע לנתניהו את חצי המלכות וגילה כי במקום חיבוק לוהט, ראש הממשלה מפנה לו את גבו. ככה זה בנט, וככה זה נתניהו. הראשון לא מסוגל להישאר פרגמטי על גבול האכזרי בדרך להשגת מטרתו, והשני לא מסוגל לחבק ולהיות נדיב גם כלפי מי שהוא חייב לו, שלא לדבר על אלה שבאים ממילא, גם בלי לדרוש מקדמה.
ללמוד מבן גביר
בכל פעם שזה קורה לזוג המוזר הזה, שוב ושוב עולות מול עיניי תמונות ההופעה המוזיקלית של בנט שהתרחשה ב־15 במרץ 2015, יומיים לפני הבחירות. באותו זמן נראה היה כי המהפך בפתח והמחנה הציוני עומדת לקחת את השלטון ובגדול. הימין בצרות. נתניהו בלחץ. מנהיג הציונות הדתית הצעיר והפופולרי, הכוכב העולה בנט, הגיע למערכה עם 12 מנדטים בכיס, והסקרים ניבאו לו אף יותר.
ואז זה בא. יומיים לפני הבחירות משהו נשבר שם, בפנים, בתוך תוכו. בנט לקח את עצמו ואת הגיטרה שלו ונסע לעצרת בכיכר רבין. העצרת הוגדרה על ידי נתניהו והליכוד כ"עצרת ימין לבלימת ניצחונו של השמאל בישראל", אבל בפועל זה היה אירוע בחירות להצלת שלטון הליכוד. נתניהו נאם מאחורי קיר זכוכית וקרא לעשרות אלפי המשתתפים להצביע מח"ל.
אחריו עלה בנט, שלף את הגיטרה ושר "ירושלים של זהב". הוא לא קרא להצביע לבית היהודי, אלא הסתפק בשירה ובנאום ימני לוהט. הוא עלה לבמה עם 12 מנדטים וירד ממנה עם 8 בלבד. ואם אי מי בסביבתו של נתניהו חשב שהוא יעריך את התרומה ואת ההקרבה ויידע להחזיר טובה במו"מ הקואליציוני, הרי שטעה טעות מרה.
כשהמערכה הסתיימה, ונתניהו מצא את עצמו כווינר אולטימטיבי, כמלך שבמקום ליפול עלה וסיים עם 30 מנדטים, הכל נשכח בבת אחת. לא בנט ולא הגיטרה ולא ההקרבה ובטח לא התמורה. "שמפלגה קטנה עם 8 מנדטים תדע את מקומה ולא תפתח ציפיות יתר", דקלמו כל 30 חברי רשימת הליכוד מדף המסרים שאושר ברחוב בלפור.
בעניין זה כדאי לבנט ללמוד מחברו לכנסת הנוכחית, איתמר בן גביר. הדבר הראשון שעשה בן גביר אחרי שהושבע לח"כ ונכנס ללשכתו הפרלמנטרית החדשה, היה לתלות על הקיר תמונה גדולה שמתארת את האירוע הטראומטי שאותו עבר שנה לפני לכן. בתמונה צולם בן גביר בערב אחד קר וקודר בינואר 2020, כמה דקות אחרי שגילה כי רפי פרץ תקע לו סכין בגב, הפר את ההסכם הקואליציוני שחתם איתו וחבר לבנט.
באותו הערב תועד בן גביר דופק חסר אונים בדלת לשכתו של פרץ, אך לשווא. הרב רפי לא פתח לו. בן גביר המאוכזב הבין הכל והלך לו לבדו במסדרון הריק מאדם בדרך ליציאה מהמשכן. שם בדיוק תפס אותו הצלם, צילם את התמונה הדרמטית וגם דאג לשלוח אותה לבן גביר. במקום למחוק ולשכוח, שמר בן גביר את המזכרת של בגידה פוליטית שספג ודאג לתלות אותה מאחורי שולחנו. גם ברגעי הניצחון, בשיא הביטחון העצמי, אסור לשכוח את רגעי השפל.
כדאי לבנט לעשות צילום מסך מתוך הסרטון של שירתו הבלתי נשכחת באותו הערב במרץ 2015 בעצרת להצלת נתניהו. להגדיל, לתלות על הקיר, ולשמור עד לפעם הבאה כשיתחשק לו לעשות טובה לנתניהו וגם להאמין שהתמורה בוא תבוא בהתאם.
כעת התסריט בנט־נתניהו חוזר על עצמו. איש בסביבת ראש הממשלה כבר לא מדבר על רוטציה. הטיעון שלפיו "מגוחך לצפות לרוטציה כשאתה עומד בראש מפלגה קטנה עם מספר חד־ספרתי של מנדטים" נשלף מהארכיון, מילה במילה כמו ב־2015. יתרה מזאת, נתניהו, שעד לאחרונה היה מוכן לשיר בעצמו מתחת לחלונו של גדעון סער, רק שיסכים לדבר איתו על משהו, שמע השבוע כמעט באדישות הצעה שבאה מסער והועברה דרך מתווך בכיר מטעם תקווה חדשה. אחרי שבועות ארוכים שבהם סירב סער לשמוע על כל רעיון שכלל את נתניהו בתור ראש הממשלה, זה התחיל להשתנות. בלון הניסוי שלפיו סער מוכן לשקול ממשלת רוטציה כאשר הוא, סער, יכהן ראשון ונתניהו אחריו, שוגר מתל אביב לירושלים.
אך ברחוב בלפור כבר נושבת רוח אחרת. צמד המילים "בחירות חמישיות" נשמע שם לעתים קרובות יותר ויותר. נראה כי נתניהו, שעמל קשות כדי למנוע מהצד השני להצליח, השיג את המטרה. פתאום ממשלת ימין שכוללת את בנט וסער נראית לו פחות אטרקטיבית מעוד מערכת בחירות. "נלך לבחירות, נמחק את כל השאפתנים האלה, ונקבל כנסת טובה בהרבה", נשמעות קריאות הקרב.
באופן פרדוקסלי, עבור בנט וסער זה בדיוק הרגע לנסות לנווט את המצב ולהחזירו למסלול הרצוי. זה עוד כלל מוכר אצל נתניהו: ככל שהוא מרגיש חזק ובטוח, כך עולים הסיכויים להפתיע אותו אם משחקים נכון.
הקלף שעוד נשאר בשרווליהם של סער ובנט הוא החקיקה העתידה להגביל את יכולתו של נתניהו להתמודד לראשות הממשלה בבחירות הבאות. הצעות החוק שמונעות ממי שיש נגדו כתב אישום פלילי להיות מועמד לראשות ממשלה אומנם לא יקודמו בפורמט הרטרואקטיבי, אך בבחירות הבאות החקיקה הזאת, אם תקודם, מסוגלת לגרום לנתניהו צרות אמיתיות.
בשלב זה שווה למי שחפץ חיים פוליטיים לעבור מצעדים אציליים לצעדים מצילים. רק איום שייראה אמיתי יגרום לנתניהו לחזור להיות נדיב וירחיק מאיתנו מערכת בחירות נוספת, מיותרת והזויה במיוחד.