דברים יכלו להתנהל אחרת אם המדינה הייתה מקפידה על חינוך לקבלת האחר

כשאבי יעקב עלה לארץ מפולין בשנות ה־50, הוא ומשפחתו נקלטו במעברה בלוד. סבתי התגוררה בעיר כמעט עד יום מותה. אני זוכרת את הביקורים אצלה בשבתות: משחקים בחצר עם ילדי השכנים הערבים מהדירות ממול. כאשר סבתי חזרה מהקניות בשוק, היא הייתה מעמיסה על השולחן דברי מטעמים מהמאפיות הערביות המקומיות. החומוס, הפיתות והחמוצים מהמסעדה בסמוך לשוק היו שיאו של הכיבוד. כולנו חיכינו לזה.

האירועים הקשים שהתרחשו בלוד, כמו בערים מעורבות אחרות במדינה, הציפו בי את זיכרונות ילדותי והעציבו אותי מאוד. ייתכן שדברים היו יכולים להתנהל אחרת אילו המדינה הייתה מקפידה על ערכים ברורים כמו חינוך לסובלנות וקבלת האחר, חינוך לביטחון אישי וחברתי וחינוך ללימודי ליבה של היסטוריה. כל אחד מהתחומים איננו נחלתו הבלעדית של משרד החינוך, אלא צריך לקבל ביטוי בכל זרועותיה של המדינה.

חינוך לסובלנות וקבלת האחר, השונה והגר הוא עיקרון בסיסי שבו מתהדרות היהדות ומדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. לכן את אותם מסיתים ופורעים יש לאתר מיד ולבודד מהחברה. חינוך לשיתוף פעולה, חיים משותפים וסובלנות הדדית הוא תמצית קיומנו כאן. אם לא נחנך את הדור הנוכחי לכך, מלחמת האזרחים הבאה כבר בדרך. החינוך הזה מוטל לא רק על נבחרי הציבור, אלא גם עלינו: הורים, מורים, מדריכים, מפקדים, רבנים, שייח'ים.

החינוך לביטחון אישי וחברתי, שאת ההפך הגמור ממנו ראינו לאחרונה, בין היתר, באסון הר מירון ובאירוע קריסת הטריבונה בבית הכנסת בגבעת זאב, חייב להיות כזה שיוביל לשינוי במודעות ולהבנה כי למעשים ישנה השלכה ישירה על הפרט.

חינוך ללימודי ליבה של היסטוריה צריך להיות באחריות משרד החינוך. תלמידי ישראל - מישיבות ועד הפזורה הבדואית - חייבים להכיר את היסטוריית העמים החיים באזור ולא רק את סיפורו המוטה של צד אחד. ידיעת ההיסטוריה תוביל להבנה כי למרות הכל, העמים החיים כאן חולקים שותפות גורל, לטוב ולרע.