מה שכאילו התגלה עכשיו, היה, כקלישאה, ככתובת על הקיר. והיו שקראו והתריעו. הנה, בצניעות הראויה, מה שכתבתי כאן ב־2.10.2018: "הקוסם נתניהוּדיני מלכד את עצמו ואותנו בפלונטר. ברצועה, הכאילו־הסכם־רגיעה הפך למֶרי שמתעצם בבלוני תבערה, מטעני נפץ והתפרצויות בגדר, עד גבול המלחמה - ואנחנו מכילים, על חשבון תושבי העוטף. ולמה? כדי שאבו מאזן המבוּזה לא יקבל כל אחיזה ברצועה, ינהיג את כל הפלסטינים וניאלץ להידבר איתו".
היום, מי שעיניו בראשו וראשו ברציונליותו, מבין איך מדיניות נתניהו כלפי הטרור מעזה, מאז הבטחתו ב־2008 שימוטט את שלטון חמאס, הביאה לגמר המביש, בפרק האחרון בסדרת הנְתַפליקס המתמשכת, "פָּאוּזָה!". רבים נדהמו לגלות שאסטרטגיית ראש הממשלה מול חמאס וראשיו "מכילה" ומתעלמת מ"טפטופים" עד־גשמי־עוז של טילים ופצ"מרים על תושבי העוטף, בלוני תבערה, כריית מטרו ענק, מל"טי־נפץ, הפגנות מאיימות ואלימוֹת בגדרות והאצה בלתי מופרעת להתעצמות, הצטיידות ושכלול מערכות הלחימה של חמאס. הכל נועד לשנמך, להחליש ולפורר את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ומשילותו בשטחים ולמחוק אותו מהמשוואה המדינית. כי כשהרשות הפלסטינית תתפורר, לא נצטרך לשבת למשא ומתן עם חמאס, אויב טרוריסטי טהור, שמטרתו להשמידנו. חזון נתניהו.
מדי פעם, אולץ ראש הממשלה לאיים בחיילי ושריוני צה"ל ומטוסיו על חמאס, שפרץ את גבולות ההתייהרות האלימה, ולעתים אף הוציאם לסבב ענישה חדש, כולל הורדת "מגדלים", חיסולים וגילוי והריסת מנהרות. תמיד עם "בנק מטרות", אך ללא יעד סיום צבאי ומדיני. מר אנטי־טרור לא רוצה בסיום מוחלט, רק בהחזרת הסטטוס קוו: "עמוד ענן" (2012), "צוק איתן" (2014) ו"שומר החומות". יותר ישראלים ועזתים מפוחדים, נוסף לתושבי העוטף וילדיהם הטראומטיים, המורגלים (איך אפשר להתרגל?) באזעקות צבע אדום ובכניסה למרחבים המוגנים. ואחרי הפסקות האש, וההסכמים הלא מחייבים את חמאס, בעזרת מתווכים, חוזרים החיים ברצועה ובעוטף לשגרתם, בהשראת המודל הנתניהואיסטי: מזוודות כסף הפרוטקשן מקטאר, המתווכת המסכסכת, טפטופי טילים, השתכללות חמאס, איומי הג'יהאד, המנהרות, בלוני התבערה והמל"טים. העוטף חוטף, כדי שאבו מאזן והרשות יתאדו מהמציאות המדינית. אז מי כאן כביכול מעודד טרור, ריקלין ושות' וכל הפייקרים שתוקפים את מעט התקשורת שחוקרת ומבקרת?
רק שעכשיו הכל התפוצץ עלינו: הגודזילה קם על תומכו ומזינו, השתחרר מחרצובותיו המדומות, ולגמרי במקרה, בדיוק במהלך הרמדאן ולפני יום ירושלים, באמצע משפט נתניהו, שנייה לפני הקמת ממשלת השינוי, בעיצומו של מצעד איוולת הלאומנות והרשעות של ראש הממשלה, הימין הקיצוני והמשטרה (ש'ייח ג'ראח, תיאטרון האוהל של בן־גביר, שער יפו, ריקוד הדגלים המתגרה, מהומות הר הבית והפריצה המשטרתית האטומה לאל־אקצא) שיגר טילים לירושלים. ואז אי אפשר היה לעצור: 11 ימי לחימה. חצי העם, יהודים וערבים, רובץ במרחבים המוגנים. 4,360 רקטות ופצמ"רים מוטלים עלינו. חצי עזה הרוסה, אך חמאס והג'יהאד ממשיכים לירות. 12 הרוגים בישראל. כ־240 שם. מחציתם אזרחים.
המון ילדים, מה שמקים חצי מהעולם נגדנו, מרי אזרחי אלים כמעט חסר תקדים בחברה הערבית הישראלית – ובסוף, חזרה לאסטרטגיה הביבאית, של (כביכול) פאוזה, עד לסבב הבא. רק שעכשיו יושב בבית הלבן ג'ו ביידן, והאסטרטגיה היהירה של נתניהו ומרעיו לא באה לו טוב בתמונת ההבראה וההרגעה, השיקום והריסון העולמית שלו. הוא יביאנו להחזרת הרשות הפלסטינית למעמדה ולהתחלת ההידברות עמה. בלי נתניהו ושות'. נתניהו חייב ללכת, עם האוחנות והשחיתות וההסתה (הזכרנו את אסון מירון ומתֵי הקורונה וועדות החקירה?). כל מי שעיניו בראשו וראשו ברציונליותו חייב לדרוש זאת. תקום ממשלה חדשה, ישרה יותר, אמיצה, שתטפל קודם בשיקום, באיחוד ובחיזוק האומה, בשוויון ובשמירת הדמוקרטיה. דַּיכְּבָר!