מבצע “שומר החומות” הוא השישי במבצעי צה”ל ברצועת עזה מאז ההתנתקות האומללה בקיץ 2005. קדמו לו: מבצע “גשמי קיץ” ב־2006 שנמשך 22 שבועות, מבצע “חורף חם” ב־2008 שנמשך חמישה ימים, מבצע “עופרת יצוקה” ב־2009 שנמשך שלושה שבועות, מבצע “עמוד ענן” ב־2012 שנמשך שמונה ימים, ומבצע “צוק איתן” ב־2014 שנמשך שבעה שבועות. כל מבצע הסתיים בהסכם הפסקת אש.
משמעותו – שקט מוגבל לתקופת מה, עד שחמאס ירים שוב ראש, יפתח בירי טילים, יתחיל המבצע הבא בתור, וישראל שוב תגונה בקהילה הבינלאומית.
אסור שתהיה אשליה באשר להפסקת האש שהושגה אור ליום שישי, לאחר שחמאס נדחק לפינה, המיט חורבן נורא בתחומי שלטונו, יותר מ־200 עזתים נהרגו, נהרסו מאות בתים ותשתיות, כולל מנהרות שנועדו לאפשר טרור רצחני ביישובינו הסמוכים לגבול.
שוב מתחילים אצלנו דיבורים על הצורך בסיוע כלכלי לרצועה, מה שלדעת “מומחים” בתוכנו יצמצם את רצון שליטי הרצועה להמשיך בתוקפנותם. נדרש פתרון מדיני – אומרים לנו, כאילו זה מה שמעניין את חבורת הנייה־את־דף־את־סינוואר.
“יודעי דבר” אומרים שעזה במצור, חנוקה, ולכן לא היה לה ברירה אלא לפרוץ אותו “מצור”. מתעלמים מכך שגם תוך כדי ביצוע פשעיה, כשישראל ניסתה להעביר דלקים ומוצרי מזון לרצועה, חמאס מנע זאת. גורל שני מיליוני נתיניו מעניין כקליפת השום את ראשי הנחש, שוכני הבונקרים התת־קרקעיים. ואולם אם במצור מדובר, הכיצד זה הצטברו ארסנל הרקטות, הטילים והמרגמות הבלתי נדלה הזה וחומרי הגלם ליצירתו? למה חומרי תבערה וכלי משחית כן, ואילו סיוע הומניטרי לא?
לאחר שישה מבצעים ברצועת עזה, שהופקרה לידי שלטון חמאס, ראוי להסיק את המסקנות. עד שיחוסל שלטון זה, נהיה צפויים לעוד ועוד מבצעים, בלי הנחות, נושאי שמות יצירתיים, כאשר ממבצע למבצע הלחימה תהיה קשה יותר ומסוכנת יותר. עזה לא תהיה לבדה.
ראינו זאת כבר במהלך “שומר החומות”. ראינו את ערביי מזרח ירושלים מתפרעים, ראינו ערבים ישראלים אלימים, ראינו ירי מלבנון, וראינו גם חלקים בחברה היהודית שמצדיקים את האויב.
בינתיים, בעוד שוררת הפסקת אש עם חמאס, ועד שיתחיל המבצע הבא – בעוד שנה? בעוד שלוש שנים? – עלינו לתת את הדעת להפסקות אש מסוג אחר: בין יהודים לערבים בישראל ובין יהודים לבין עצמם.
הזכירו לכל, כי הם חלק מהמרחב הערבי הסובב אותנו והלוטש עיניו ליפו, לחיפה, לבאר שבע, ללוד, לעכו ולאשקלון. ככל שחייהם טובים פה, יש בהם כנראה המשמרים בסתר לבם את חלום קץ ישראל.
כמובן, אין מדובר ברוב ערביי ישראל, אבל ההנהגה שלהם לא עצרה בעד המתפרעים. בלט בארסיותו חבר הכנסת החייכן מיפו, יו”ר בל”ד סמי אבו־שחאדה, שקיבל במות נדיבות בערוצי הטלוויזיה להטיח מטחי שקרים במדינה ולקרוא לאו”ם “להגן על ערביי ישראל”.
משימת הפסקת האש עם המגזר הערבי דחופה וקשה. לא פחות קשה ממנה היא משימת הפסקת האש בציבור היהודי, בין קיצונים משני הקצוות, משמאל ומימין. איני מדבר על מסיתים ומתלהמים כמו עופר כסיף ויאיר גולן מצד אחד, ואיתמר בן־גביר ואנשי להב”ה מצד שני.
אלה ודומיהם הם בעיניי מקרים אבודים. מדובר על חוגים נרחבים יותר, ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בעיקר כאלה שמצביעים על ישראל כגורם האלים ומציגים (גדעון לוי) את עזה כ”מחנה ריכוז”, ומנגד כאלה שקראו “לשטח את עזה” ופרעו בעוברי אורח ערבים.
תופעות נקם שכאלה אסור להן שיקרו. יש לעשות הכל על מנת להשליט חוק וסדר ולמנוע התלקחויות החורגות מכללי הדמוקרטיה הלגיטימיים.
הפסקות האש הפנימיות לא יבואו מעצמן. השקט הפנימי אינו מובן מאליו. נהפוך הוא. עתה כששככה זמנית האש בעזה ובעוטף עזה, המחלוקות הפוליטיות בתוכנו עלולות שוב להתעצם, כאשר המשבר הפוליטי חזר לסדר היום. סכנה פנימית אורבת לנו בשער.
לא ניפול בגלל טילים. ניפול חס וחלילה בגלל ריב אחים שעלול לצאת מכלל שליטה. בקום המדינה כמעט קרה הדבר, בפרשת אלטלנה, שהשבוע מתקיימת האזכרה הממלכתית לחלליה.
מנחם בגין מנע אסון. “מלחמת אחים לעולם לא” – יצאה אז הקריאה הנרגשת מפיו. וכיום, בשנת ה־73 לעצמאותנו, האין אנו שוב על סף מלחמת אחים? המסר האחראי של בגין, ניצול אלטלנה, צריך להדליק נורה אדומה אצל ההנהגה וכל ראשי הציבור. זו העת לגילוי אחריות לאומית. זו העת להפסקת אש פנימית.