הפרקליטות פוליטית? תלוי את מי שואלים. בדוח שפרסם לאחרונה "מדד הדמוקרטיה הישראלית", אמון הציבור במערכת המשפט נמצא בשפל חסר תקדים. מבין המאמינים בגוף הזה, רובם מחזיקי דעות שמאל, כמחצית מחזיקים בדעות מרכז והמיעוט הם מצביעי ימין. הנתונים אינם חד פעמיים וניתן לראות בכך מגמה.
בשבועיים האחרונים התחוללו פרעות מצד אזרחי המיעוט הערבי במדינת ישראל, וכשאלה התרחשו הרגישו התושבים היהודים כי המשטרה אינה מגינה עליהם. הוגשו למעלה מ־140 כתבי אישום נגד כ־230 נאשמים. מתוכם כ־21 כתבי אישום על רקע גזעני, המכונה "פשע שנאה". מתוך כל אלה 14 נאשמים הם מהמיעוט הערבי ושבעה מהם יהודים. התקשורת מיקדה בפרסומיה שני אירועים: אירוע אלימות שבו הוכה ערבי על ידי המון יהודי בטיילת בבת ים, ואירוע אלימות שבו הוכה יהודי על ידי המון ערבי ביפו.
בניגוד למותקף הערבי, את תוקפי היהודי לא יעמידו לדין בגין פשע שנאה. בבירור מול הפרקליטות, נודע כי ההחלטה התקבלה בשל "היעדר סממנים יהודיים על הקורבן, שדיבר בשפה זרה". בראיון שהעניק המותקף הוא עומד על כך כי דיברו איתו בעברית וכי התוקפים צעקו "תחי פלסטין".
לאור הנתונים הללו עולה כי הפרקליטות מאמצת את הנרטיב הערבי, לפיו הגבר המכה נולד מוכה ולכן יש לאפשר לו להכות, כי הוא הקורבן. הרי לא ניתן לנתק את הקשר בין מאבק הנרטיבים לבין המצב הפוליטי בישראל, בין גוש השמאל לימין.
הפרקליטות מבחינתה מעדיפה את גרסת הנאשם על פי הקורבן. מכאן נשאלת השאלה, האם גזענות היא לא בעצם שנאת האחר ללא התגרות קודם? כיצד בדיוק התגרה המותקף היהודי בתוקפיו? האם התוקפנות באירוע ביפו הייתה נראית אחרת לו הקורבן היה דובר ערבית? מדוע ניכר כי הפרקליטות עושה לעצמה חיים קלים איפה שצריך אותה? לפרקליטות הפתרונים.
הכותב חבר בצוות המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה