נדמה שיש יותר מדי חלקות בוערות בארץ העצובה הזו

הילדים צעדו בטור לאורך שמורת הבניאס. "תראו מה כתוב פה!", התעכב אחד מהם איפשהו בין המפלים למעיינות, ליד שלט שהיה כתוב בכתב מסודר ועגול. "כתוב פה ביתה עם שוקולא! לא פיתה. בִּיתָה". זה היה טרם הכתרתי הרשמית בתואר "אמא פדיחה", כשעוד הורשיתי לצאת כמלווה לטיול השנתי. כולם צחקו, גם אני צחקתי.

המדריכה סיפרה שבדיוק במקום הזה, בתקופה ההלניסטית, היה מקדש לאל הרועים והמוזיקה, פאן, ושהשם המקורי היה "פניאס". ההגייה הערבית שינתה את הפ' לב' ולפיכך "בניאס" בדיוק כמו "ביתה" במקום פיתה. עזבי אותם עם החפירות, אמר לה אבא מלווה נוסף. חאלס, את יכולה פשוט להגיד שזה בגלל שהם ערבים, ופרץ בצחוק: בִּי־תָה. בִּי־תָה.

זמן קצר אחר כך החתול שלנו נחת בגינתה של השכנה. היינו חדשים בבניין, כך שבזמן שהקשתי בדלת הדקורטיבית שלה, לא באמת ידעתי מי תעמוד מולי. הדלת נפתחה ומהבית יצאו אדי ריח של סבון רצפה ואקונומיקה. גברת עם כיסוי ראש אמרה לי "שלום". "זו בהחלט היכרות מוזרה מאוד", פתחתי, ואז יצא לי אחד המשפטים הכי ארוכים בעולם: "אני כרמית השכנה ואני מאוד מתנצלת על השעה, אבל החתול שלנו שמשון הוא אומנם יפה אבל לא לגמרי מבין שלקפוץ מהמרפסת זה רעיון רע מאוד ואם אוכל לרגע להפריע לך ולהיכנס לגינה בשביל למצוא אותו זה יעזור מאוד, כי יש לו נטייה להסתתר כמו שקרה לנו גם בבית הקודם ואז בכלל לא מצאנו אותו שלושה ימים כי הוא פחד לצאת". נשימה.

הגברת נופפה בידיה ואמרה: "אנא מא בחכי עברי". ניסיתי את כוחי בערבית. במוח האחורי טייל לי אחד המשפטים שלמדתי בערבית ספרותית בבית הספר עם המורה אילנה אורעד: "סקט הליקופטר מן טיראס סיקוּרסקי פי שימאל אל בילאד וקפז טיארוהו", כלומר "מסוק מסוג סקורסקי נחת בצפון המדינה, והטייס שלו קפץ". משיר אחר, שלמדנו עם המורה אביבה כהן בבית הספר היסודי בשיעורי ערבית מדוברת, ידעתי שחתול זה "בִּסﬞ". אז לקחתי את המסוק, הלבשתי עליו את החתול ויצא לי: "סקט ביסביסי מן בלקוני אלא בוסתנוכי" או משהו דומה. יענו: חתולי נחת ממרפסתי אל גנך. וואללה יופי. היא הטתה את הראש קצת ושיחקה במטפחת. העיניים שלה היו קרועות לרווחה ממופע הבוקר המשונה של זו שעוד הוסיפה בלוויית תנועות ידיים מוגזמות: "מיאו מיאו, בום". פיתה או ביתה, יצאתי אהבלה, וזו בהחלט אבחנה דו־לשונית.

בעבר, ערבית הייתה שפה שנלמדה כשפה שנייה בבתי הספר או לצרכים אקדמיים ובצבא. בחורף 1947 התקיימו מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בהשתתפותה של הסוכנות היהודית קורסים למורים לערבית בבתי הספר. השיעורים ניתנו בשעות הערב על ידי מורים יהודים וערבים וכללו מלבד לימוד הדקדוק, העיתונות והספרות, גם תרגולים בערבית מדוברת ודוגמאות מהפולקלור הערבי.

הרבה אחרי 1947, ערבית הייתה חלק בלתי נפרד ממה שהשתקף על המרקע: בשנות ה־60 וה־70, "סמי וסוסו" עם האיש והבובה ג'ורג' אברהים וביבה דריני. ב־1980, קצת אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, "סלם ותעלם", סדרת תוכניות ללימוד השפה הערבית בהנחיית שייקה אופיר. בשנות ה־90 "תעלם ותכלם" עם כמאל ריאן וכך הלאה. גם בבית הספר למדנו ערבית כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים.

אני בכוונה לא נכנסת לשינוי שחל בהגדרתה של הערבית בחוק הלאום משנת 2017, מ"שפה רשמית" ל"שפה בעלת מעמד מיוחד", ולא מתחשק לי בכלל לדבר במונחים של אשמה. זה לא יועיל ממילא, בוודאי בימים האחרונים, כשנדמה שיש יותר מדי חלקות בוערות בארץ העצובה הזו, שבהן לב העניין אינו אדם מול אדם, אלא עם מול עם.

אני כן יודעת שבמשך כמה וכמה עשורים, אלו שרצו בהיכרות עם השכנים שלנו, אמרו שטוב לדעת את שפתם. מהצד השני של המתרס, כלומר אצל אלו שהתייחסו בחשדנות אל הערבים באשר הם, היו שטענו שלימוד ערבית הוא כלי יעיל, מבחינתם זה היה "דע את האויב". כך או כך הייתה תמימות דעים: למדנו ערבית כחלק בלתי נפרד מההוויה שלנו פה, ולא הרגשנו שהדבר בא על חשבוננו. ואם שפה אכן יוצרת מציאות, כדאי להכיר אותה. זה לא יכול לקלקל כבר שום דבר. רק לתקן.

המלצתרבות

הרבה קסם טמון בסיפורי העבר: דָּוִד וְגָּלְיָת, אַטַלַנְטָה הָאַמִּיצָה, נִיקָנוֹר, הָאֵלָה תִאַמַת, הָאֵל מַרְדֻךְּ ודמויות רבות נוספות מתוך הסיפורים העתיקים של ארצות המקרא. שעות הסיפור במוזיאון ארצות המקרא בירושלים הן הזדמנות להיכרות עם ממלכות העבר הקדומות של פרס, יוון, כנען, בבל, אשור ומצרים. מקומות רחוקים ותקופות קדומות קורמים עור וגידים בסיפורים, משחקים והמחזה לגילאי 4־8, עם נסיכות עבר שהיו לוחמות, מאבקים בין אלים קדומים לבני האדם, אתגר הדרקון ועוד סיפורים מלהיבים שקשורים גם לחיינו היום.

קריאה ראשונה

בהתחלה חשבתי שהנה בידי ספר מאויר להפליא על היכולת של קטנות וקטנים להתמיד גם אם הם נופלים, ואז קרה משהו. "גור זאב חוזר הביתה" אכן פותח בסיפורו של זאב קטן שמתעקש להצטרף למסעה של הלהקה הבוגרת ואינו רוצה עזרה מאף אחד, אבל מוצא את עצמו אבוד ובודד בקור של הקוטב הצפוני ומתגלגל להרפתקה. ככל שהסכנות אורבות לו, כך צצים יותר בעלי חיים פנטסטיים שמושיטים לו יד לעזרה (לווייתנית חד־קרנית, כבש השור ועוד) והוא מקבל אותה, עד לשובו לחיק הלהקה. אז מה יש לנו? סיפור מחורז לגילאי 3־6 על התמדה ועיקשות, על ההפתעות הטובות מכיוונם של זרים מוחלטים שהם לכאורה אויבים, ועוד דבר: על כך שגם זאבים אינם באמת רוצים להיות בודדים.