1. עבור אזרחים במדינה מתוקנת, ממשלה היא מוצר צריכה בסיסי. היא מכשיר חיוני שאמור להעניק שירותים, לנהל את משאבי המדינה בצורה מקצועית וממלכתית, לקבל החלטות בענייני מלחמה ושלום, לחמול על החלש ועוד. פחות משבוע נותר ליאיר לפיד, ראש גוש השינוי, להקים ממשלה שכזו שתתחיל לעבוד עבור הציבור, וספק אם יצליח.
בעניין הזה אני מעדיף להיות "אופטימי עם ניסיון" מאשר פסימי. בחירות חמישיות נראות לי תסריט בלהות, וכמוהן המשך שלטונו של בנימין נתניהו עם אותם טריקים, שטיקים, מרדף אחר חסינות ופילוג וסכסוך העם לצרכיו האישיים.
שני אנשים מצוינים מהמחלקה המכונה "מלח הארץ" התייצבו בשבוע שעבר בפני מצלמות חדשות 12 והזהירו מפני המשך שלטון נתניהו. שניהם מרקעים שונים: האלוף (במיל') עמירם לוין, אשכנזי בן קיבוץ להבות הבשן של השומר הצעיר, מפקדו של נתניהו בסיירת מטכ"ל וסגן ראש המוסד. השני, יורם כהן, חובש כיפה, ראש השב"כ לשעבר, בן למשפחת עולים מאפגניסטן, גדל בדרום תל אביב והתחנך בישיבת "נתיב מאיר".
שניהם ראו לנתניהו את הלבן שבעיניים ומכירים אותו היטב, שניהם סבורים שהוא עשה לא מעט דברים טובים ושניהם מעידים על השינוי לרעה שעבר בשנים האחרונות, כשהתחיל לעסוק בעצמו במקום בנו. שניהם בטוחים שהמשך כהונתו מסכן את ישראל.
אינני יודע איזו ממשלה תקום, אם תקום, אבל אני כן יודע שנפתלי בנט, שנע בין תפקיד ראש ממשלה לבין כליה פוליטית, מבלבל מאוד את הגרסה המתקדמת ביותר של ווייז בפונקציית "חשב מסלול מחדש". בנדודיו בין ימין לשמאל, בין נתניהו לממשלת השינוי, הוא מסב לעצמו נזק אישי ופוליטי לא מבוטל. הוא מצטייר כהססן, כמי שמנוהל על ידי איילת שקד, כנער מבולבל ושיכור מכוח, ואלה ידבקו בו אם יהיה ראש ממשלה ואם לאו.
גם אם תוקם כאן לבסוף ממשלת שינוי שתישען על 59 מנדטים ותמיכה ערבית חיצונית, תהא זאת ממשלה שקל יהיה אולי להשביע אותה, אבל יהיה קשה לנהל אותה. ולמרות זאת, זה יהיה שווה וראוי, כי אנחנו זקוקים לשינוי, לרגיעה ולנורמליות.
2. בשוך המבצע בעזה התבוננתי בשפתיים קפוצות בכותרות בתקשורת שציטטו חברי קבינט אנונימיים שטענו שהמודיעין במבצע היה "עלוב", שחיל האוויר לא סיפק את הסחורה, ותהו מדוע המבצע מסתיים "כשהציבור רוצה עוד", כדבריה של חברת הקבינט מירי רגב. זה התחיל בהודעה חסרת המנהיגות שפרסם ראש הממשלה, שלפיה קיבל את המלצת הרמטכ"ל וראש השב"כ להפסיק את המבצע. קרי, הם אשמים. אחרי ההודעה הגיעו ההשמצות.
קראתי ובזתי לאפסים הללו שמייצגים אותנו ותהיתי את מי הם מבקרים. את לובשי המדים שאינם יכולים להשיב להם? את אנשי המודיעין שסיפקו לחיל האוויר יעדים ומטרות איכותיים שחשפו את עומק החדירה המודיעינית, שגם עלתה לנו בחיי אדם? את טייסי חיל האוויר? חדלי אישים שכמוכם. צה"ל והשב"כ לא הצליחו להביא לנתניהו את הראש של מוחמד דף, ולכן כולם אפסים.
שמעתי וקראתי את הדברים, שוחחתי עם אנשי צבא בכירים שבלעו את העלבון, ואז לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לחזור ליומיים־שלושה להיות דובר צה"ל ולתבוע את עלבונם. אבל אינני עוד דובר צה"ל, ולכן אני עושה זאת כאן בפניכם.
3. כמו בטקס ההלקאה העצמית של השיעים בחגיגות "העשורא", אנחנו נוהגים אחרי כל מלחמה ומבצע להכות את עצמנו על "מחדלי ההסברה". מין ספורט לאומי. במבצע שומר החומות ההסברה בכמה מובנים הייתה מוצלחת ובחלקה הייתה חסרה ונדרשים לה תחקיר והפקת לקחים.
אך דבר אחד בולט מעל הכל: אין בישראל גוף מרכזי מתכלל לנושא, שבראשו עומדת אוטוריטה מקצועית ולא פוליטית, שתרכז, תתאם ותנהל את כל משרדי הממשלה וגופי הביטחון, את הארגונים היהודיים בעולם ואושיות הרשת. ואולי גם תופיע בציבור מדי יום, תיתן מידע והסברים ותשיב על שאלות.
בינתיים תפקידי יו"ר ומנכ"ל מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה לא מאוישים כבר למעלה משנתיים. למה? ככה! נתניהו יודע להסביר לבד. חובה לאייש את התפקידים החשובים הללו במינויים מקצועיים ולהתחיל לתקן.
בן שיחי, אדם שמילא תפקידים חשובים במדינה ובגופי הביטחון, מוטרד כמוני מהתנגדותם של חברי הכנסת החרדים להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון במירון. הם בוגדים בכך בשליחותם ובשולחיהם ומעדיפים את שלום הקואליציה על פני שלומם וביטחונם.
וכה אמר לי בן שיחי: "אי־הכרת הטוב היא חטא גדול מאוד. ההתכחשות השיטתית ארוכת השנים של החרדים מהכרת חובת התודה למדינה היא חטא שכזה כלפיה, וחטא לא פחות גדול כלפי ההשגחה העליונה, שבטובה נתנה להם את התנאים שבהם הם מתפתחים לקבוצת לומדי תורה כפי שלא הייתה בעם ישראל מאז מתן תורה. זה החטא הגדול של החרדים ונציגיהם".
4.השבוע ציינו בחדשות שזהו יום השנה ה־30 למבצע שלמה, וברגע הבנתי באיזו מהירות אני מתבגר... בלילה ההוא בנמל התעופה באדיס אבבה עמדתי כלא מאמין וכמי שחוזה במו עיניו ב"יציאת מצרים" בת זמננו. הגעתי לשם ככתב צבאי, טסתי בבואינג 707 ריק ממושבים של חיל האוויר וחזרתי בבוקר בג'מבו חדש של אל־על שהביא 1,088 נוסעים, כולם בפעם הראשונה בחייהם במטוס. זה היה מחזה שאין לתארו במילים.
כשנחתנו בארץ והעולים ירדו על ברכיהם ונשקו לאדמת ישראל, מיהרתי להביא את הוריי לראות את המחזה המדהים שהיה אז עדיין סודי.
מאתיופיה חזרתי לפני 30 שנה יהודי יותר, ציוני יותר וישראלי יותר. אשרינו שזכינו.
5.ביקרתי השבוע בנצרת בכנס לחיזוק תעשיית המלונות והתיירות בעיר המיוחדת הזו שבה 1,500 חדרי מלון שמעסיקים 3,000 עובדים, וכולם סגורים ומסוגרים מהיעדר תיירות חוץ.
את לבי שבו דבריהם של ראש עיריית נוף הגליל רונן פלוט ושל ראש עיריית נצרת עלי סלאם, שניצבו על הבמה, הוקיעו את העבריינים היהודים והערבים, והתחייבו לחיים בביטחון ובכבוד הדדי. לא שמעתי אף מילה על סימטריה וא־סימטריה, כן שמעתי על אחריות, על מנהיגות, על מחויבות ועל מאמץ משותף. ובינתיים נצרת ונוף הגליל, עם נוף משגע, אתרים מרתקים ומסעדות איכותיות, מחכות לכולכם.
אל תחששו, רק ביחד נתגבר על הקיצונים ונחזיר הנורמליות לרחובות (גילוי נאות: אני מייעץ להתאחדות בתי המלון, אבל לא עליהם באתי לספר לכם).
6.פנייתי זו מופנית לנשיא המדינה מר ראובן ריבלין. לפני שנתיים כתבתי כאן על אוג'ין גולדנברג, שהומת ללא משפט ב־1959 במרתפי הסקוריטטה ברומניה בגין פעילות ציונית. בנו דני, שאיבד את אביו בגיל 10 וקצין מילואים בכיר בצה"ל, הפנה את תשומת לבי לצורך בהעלאת עצמותיו ארצה של מי שעמד בראש שלושה ארגונים ציוניים והוכר כאסיר ציון.
והנה הבושה הגדולה: המדינה דורשת סכום שבין 8,000 ל־11 אלף דולר להטסת הגופה ודורשת מהמשפחה לממן את העלות. משרד הקליטה עדכן את בני המשפחה שהנשיא ריבלין ייצא בקרוב במטוס מיוחד לרומניה ויכול להחזיר את עצמותיו של אוג'ין לקבורה בישראל. ואם לא במטוס פרטי, אז שיוודא שהממשלה מממנת את קבורת אסיריה ומונעת מאיתנו וממשפחתו של אוג'ין את החרפה הגדולה הזו.
7.ביליתי השבוע לרגל עבודה לילה במלון "וילה בראון" ברחוב הנביאים בירושלים. מלון קטן ומגניב, חם, מזמין, 20 חדרים מעוצבים, צוות מקסים, גינה פורחת ומדהימה וארוחת בוקר מיוחדת. בשעת בוקר מוקדמת יצאתי אל המרפסת ונשמתי אוויר פסגות עם תחושה של חו"ל. סעו לירושלים, בואו לחזק וחזרו מחוזקים. שבת שלום.