אחרי הסערה בא זמנה של המשטרה. היא אומנם לא הייתה שם בזמן כדי לעצור את הפרעות, אבל בשבועיים האחרונים עצרה מאות חשודים בעבירות אלימות, הצתה ופגיעה ברכוש, פרי הבאושים של מהומות של ערבים (בתחילה) ויהודים (בהמשך). והנה, כבר בולטת לעין אירוניה הנוגעת להבחנה בין מלחמה בפשע למלחמה בטרור. הראשונה: רובה פעולה של חקירה אחרי, וענישה אחרי; השנייה: מתמקדת במניעה לפני, וענישה על תכנון וכוונה. אבל במקרה הישראלי התבלבלו הזמנים. המשטרה אומנם באה אחרי – מה שאמור לקרות במקרה של פשע, אבל מאשימה חשודים בטרור – מה שהיה מחייב אותה לבוא לפני, או בזמן אמת.
חוק הטרור קובע כמה תנאים לאשמה ולענישה מתאימה. לקריאה או עידוד לביצוע מעשה טרור נקבע עונש מקסימלי של חמש שנות מאסר. עכשיו צריך להחליט: עד איפה מחטטים בקבוצות הוואטסאפ של ישראלים, ערבים או יהודים, שהזעיקו חברים כדי שיבואו ליידות אבנים או להכות עוברי אורח.
דינה של אי־מניעת מעשה טרור עד שלוש שנות מאסר. עכשיו צריך להחליט: האם יש טעם לחפש לודאים ערבים שעמדו בחלונות בתיהם וצפו בפורעים המסתערים על בתים יהודיים? האם יש טעם להעניש אותם משום שלא ניסו למנוע מעשה טרור? על איום בביצוע עבירה שדינה מאסר עולם – נאמר, איום ברצח – נקבע עונש של עד שבע שנות מאסר. עכשיו צריך להחליט: האם כל מי שקרא ברחוב "נהרוג את כולכם" יועמד לדין? ומה אם מדובר במאות, ומה אם מדובר באלפים?
אירוע מסובך עבר על החברה הישראלית לפני כמה שבועות, שהשלכותיו ארוכות הטווח עוד לא נקבעו. להחלטות שיתקבלו במשטרה ובמשרד המשפטים תהיה השפעה על השלכותיו. על ההרתעה המשטרתית, על המסר החינוכי וגם על היכולת להדחיק ולעבור הלאה, כדי להחזיר את החיים לשגרה ולא להמשיך לגרד בפצע פתוח. זה שיקול חשוב, גם אם לעתים מקומם בקביעת מדיניות של זיהוי, מעצר והאשמה. משמעותו ברורה: יהיו לא מעט פורעים שלא יזוהו ולא יועמדו לדין. ואפשר גם הפוך: רק מעט מהפורעים יזוהו ויועמדו לדין. רק מי שמעשיו היו חמורים במידה ניכרת ממעשיהם של אחרים. רק מי שפגיעתו ברכוש ובנפש אינה מאפשרת התעלמות.
חוק הטרור עבר בכנסת בסך הכל לפני חמש שנים. קדמו לו התכתשויות פוליטיות ומשפטיות, טענות, בעיקר משמאל, שאינו מידתי. בסופו של דבר, רק מעטים התנגדו לו, אבל הרוב שהעביר אותו לא היה גדול: 67 חברי כנסת. זה נבע, בין השאר, מהעובדה (כפי שנוסחה בדוח של מרכז המחקר של הכנסת הרבה לפני שעבר החוק היחסית חדש) שמדובר ב"סוגיה סבוכה". סבוכה כיצד? "האם יש לראות במקרה הפעלה לא חוקית ומאיימת של כוח שיש להילחם בה בכל האמצעים, כפי שנלחמים בטרור חיצוני? שמא מדובר במחאה פוליטית קיצונית ואלימה שנוצרה בשל מציאות פוליטית־חברתית מסוימת, שבה הגורם שנקט אלימות נאבק לשנות מציאות שאולי אינו מסוגל לשנות בדרך אחרת? האם מדובר בגורמים אלימים מטבעם שאינם מכירים בסמכותה של המדינה ומאיימים על הסדר הציבורי ועל ביטחון הציבור, או שמא במיעוט מדוכא המתקשה להגיע אל מקבלי ההחלטות בדרך אחרת?".
תרגמו זאת למציאות עכשווית: ב־12 במאי, בערך בתשע וחצי בערב, נסע תושב רמלה סעיד מוסא ברכבו בטיילת של בת ים. על פי כתב האישום, ניגש אליו בחור יהודי ושאל אם הוא ערבי. מוסא אמר שכן. התגובה הייתה אגרוף. "הנה ערבי", צעק התוקף. זה היה אות להתנפלות של רבים אחרים. עכשיו נשאל: מה היה המניע לתקיפה? קל לזהות – מדובר בערבי. קל להחליט – אירוע טרור. כמובן, בית המשפט עוד צריך להכריע אם כך אכן התגלגלו הדברים, שהרי יותר מפורע אחד טען שמוסא ניסה לדרוס יהודים. מן הסתם, גם בבית המשפט תישמע הטענה הזאת. וייתכן שביחס לחלק מהפורעים היא אפילו נכונה. אולי המתח והעצבים החשופים גרמו למישהו לחשוב שאכן מדובר בניסיון פגיעה של ערבי ביהודים.
והנה עוד מקרה: יהודי בן 40 יורד לרחוב ביפו. בידו מצלמה ואלה. ערבים תוקפים אותו. שמונה במספר. הם מוציאים את האלה מידו ומכים אותו. נגד ארבעה שנתפסו הוגש כתב אישום. מה המניע לתקיפה? – קצת יותר מסובך לדעת. היהודי דיבר אל תוקפיו באנגלית. הוא צילם אותם. צריך להניח שידעו שמדובר ביהודי. צריך להניח ששמחו להכות יהודי. אבל האם זה היה המניע, או אולי ראו במצלמה ובאלה התגרות שמחייבת תגובה? הפרקליטות החליטה לא להאשים את המכים תחת הגדרה של טרור. זה הוליד מיד גל של תלונות צפויות מימין. למה נגד היהודים המכים כן ונגד הערבים המכים לא. גם את התלונות הללו צריך לייחס למחלקת העצבים החשופים.
האשמה במעשה טרור איננה פעולה מוסרית, זו פעולה משפטית. אם יהיה קושי להוכיח שהערבים פעלו ממניע שמתאים להגדרות שנקבעו בחוק הטרור, התוקפים יזוכו. מה שיוליד כמובן עוד מחאות וטענות, הפעם לא נגד הפרקליטות אלא נגד בית המשפט. לכן, מוטב שיורשעו (כמובן, אם הם אשמים); ומוטב שכתב האישום יהיה זה שיאפשר הרשעה. ואם לא תיכתב בו המילה טרור, לא נורא. מה שחשוב הוא ההרשעה והענישה וההרחקה מהחברה וההרתעה של מכים עתידיים. הם לא יורתעו מכך שכן או לא ייכתב "טרור" בכתב האישום. הם יורתעו – או לפחות יש לקוות שיורתעו – אם כתב האישום יוביל למאסר ממושך ולקנס כבד.
ועל זה צריך לומר עוד משהו: קשה מאוד להרתיע אספסוף מתפרע בענישה בדיעבד. כלומר, קשה מאוד להניח שצעירים משולהבים בליל קיץ, תחת מטח רקטות, מתוחים ושונאים, מחפשים פורקן לתסכול – יעצרו באמצע השדרה ביפו, או בלוד, או בעכו או בבת ים ויאמרו לעצמם: זוכרים את ההם מהפעם הקודמת שנענשו בחומרה? אולי כדאי לנו להירגע?
קל יותר להניח שההמון המשולהב הוא המון בלי זיכרון. ברגעים המכריעים, הוא לא זוכר את הפעם הקודמת, ולא את המעצרים, ולא את הענישה – הוא רואה רק את מה שלפניו. וזה יכול להיות אחד משני דברים. או שהוא רואה "יהודי" או "ערבי" ופועל באלימות – או שהוא רואה שוטרים נחושים וחמושים. במקרה השני, ייתכן שיתנגש בשוטרים באלימות, וזה לא נעים, אבל זה תפקידה של משטרה. לבלום בכוח המון אלים. ייתכן גם שייסוג, אם יבין שהתנגשות אלימה בשוטרים תעלה לו ביוקר. לא אחר כך, בכתב אישום. עכשיו, במכות שיקבל, במעצר שייגרר אליו, בגז המדמיע שישאף.
עוד לא הגיע הזמן לסכם לגמרי את מה שהתחולל בישראל בשבועיים העגומים של מבצע שומר החומות. אבל אפשר לראות בהם תזכורת חשובה לעובדה שסכנה מבית מעוררת יצרים עזים ופחדים עמוקים יותר מאשר סכנה מחוץ. היחסים העדינים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי בישראל, שידעו עליות ומורדות, נדמו כאילו הם עומדים בנקודת שיא, לקראת שותפות יהודית־ערבית בקואליציה, ואז צללו לנקודת שפל שלא הייתה כמוה ב־20 השנים האחרונות.
אם רוצים לחלץ מהאירועים האלה גם פוטנציאל לשיפור המצב, על הרוב היהודי והמיעוט הערבי לנקוט גישה הפוכה. היהודים ומנהיגיהם צריכים להשתדל "להדחיק" את רושם המאורעות (ואולי אפילו את סיבתם), ולדבוק במהלך החשוב של אינטגרציה של המיעוט הערבי. הערבים ומנהיגיהם צריכים לעשות בדיוק ההפך: דווקא לזכור עד כמה ההתפרצות הייתה מסוכנת, ועד כמה הם עלולים לדרדר את מצבם החברתי והפוליטי בשל אובדן שליטה פתאומי.
