הצמרת המנהיגותית של מבצע "שומר החומות" דומה מאוד לזו שהובילה את מבצע צוק איתן. הזוג מהעימות הנוכחי - בנימין נתניהו ובני גנץ, היו אז ראש ממשלה ורמטכ"ל, אלא שאז הם רשמו כישלון צורב ומחפיר, ועכשיו הניבו תוצאות כמעט הפוכות. אלא שההבדל העקרוני לא קשור אליהם, להבדל קוראים אביב כוכבי.
מבצע צוק איתן לא היה רק כושל. המנהיגות האזרחית והצבאית שלו הייתה אובדת דרך, עד כדי כך שבאמצע הלחימה הכין המטכ"ל של גנץ תחזיות אפוקליפטיות כדי להרתיע מפני כיבוש של עזה. ואילו ראש הממשלה הדליף את התחזיות המגמתיות האלו לציבור, כדי להצדיק את הסירוס והאומללות של הנהגת המדינה מול חמאס.
תוצאות צוק איתן לא נבעו מחוסר מזל. המערכה כולה התנהלה בניגוד למה שמלמדים כל צוער בשיעור הראשון בקורס קצינים, בניגוד לעקרונות המלחמה: הפתעה, תחבולה, ריכוז כוח עודף בכל נקודת מגע עם האויב ורציפות לחימה. דוגמה אומללה וכואבת במיוחד הייתה הקרב שניהל גולני בשג'אעייה, כאשר צה"ל הזהיר את האויב מבעוד מועד וגילה היכן ומתי הוא עומד לתקוף. ואם לא די בכך, צה"ל הקפיד לגזוז את מחלפותיו שלו עצמו ולנהל קרבות מתוך עמדות נחיתות, מקנה לכנופיות הטרור המאולתרות שמולו יתרונות לאין קץ.
אלא שדווקא תפיסת העולם של צוק איתן מאפיינת את צה"ל וצמרת המדינה במשך 30 השנים האחרונות, מאז ימי רבין ופרס בהסכמי אוסלו. גם רוב הרמטכ"לים מאז, בוודאי שגדי איזנקוט ודן חלוץ, לקו עמוקות בתסמונת צוק איתן, שהיא תסמונת רוח אוסלו. הלך הרוח הזה הוביל את כל המבצעים המדשדשים והבלתי אפקטיביים שהתחוללו בעזה כל השנים, וגם גרם לקטסטרופה הצבאית הקרויה מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שעם פריצתה היה הרמטכ"ל עסוק במכירת המניות שלו, בעוד הפעלת הכוחות התאפיינה בחוסר תכלית ובמשלוח כוחות קרקעיים להיפגע ללא תוכנית, הבנה ומחץ.
עכשיו, שבוע לאחר תום מבצע שומר החומות, נדמה שצה"ל תחת אביב כוכבי עשה פניית פרסה. שינוי הגישה, שניכר היה בהתבטאויות ובמהלכים של כוכבי עם כניסתו לתפקיד, קיבל סוף־סוף ביטוי בשטח. הרבה מאוד תלוי בנו בשאלה מה יהיו התוצאות העתידיות של המערכה הקצרה הזו, אבל ניתוח ראשוני של הנתונים הידועים מלמד שצה"ל פעל, פחות או יותר, באופן הפוך מצה"ל של הדור האחרון.
ראשית, לראשונה זה 30 שנה צה"ל הגיע למערכה מוכן ומכוון מטרה. למרות הכישלון בהבנה שכנופיית סנוואר־דף מתכוונת ליזום פיצוץ מכוון, צה"ל שלף תוכניות מגובשות ומגובות במודיעין ובתורת לחימה. הוא השתחרר לדרך כמו קפיץ שנדרך הרבה זמן.
אנחנו הופתענו מהטילים שנורו לכיוון ירושלים ומהנחישות ליצור משבר בכל מחיר, הצד השני הופתע מהתגובה ומהאוריינטציה התוקפנית של הצבא - ושילם על ההפתעה מחיר כבד. סוף־סוף נתקלו בחמאס בצבא אמיתי, כזה שמרכז עוצמות אדירות ושולח אותן לעבר האויב בתחכום ובמחץ. צבא שמנהל מהלכים ערמומיים ומנסה לפגוע באויב באפקטיביות מרבית.
סוף־סוף בוצעו פעולות כמו הונאת התקיפה הקרקעית מכיוון התוחמת הצפונית, שנועדה להוריד את האויב למנהרות שיהפכו לאתרי הקבורה שלו. הכל תחת מחץ הפצצה של 160 מטוסים שעטו על פרויקט המטרו העזתי בהפתעה גמורה. סוף־סוף הביא צה"ל, לפחות מהאוויר, את יתרונותיו היחסיים לידי ביטוי. לראשונה זה שנים רבות ניסה הצבא הישראלי למחוץ את האויב, לא ללטף ולאותת. סוף־סוף התברר שהעקרונות ששינן כוכבי לפקודיו ולעם ישראל מאז מינויו אינם עוד הכרזות ריקות מהזן של קודמיו מאז עידן אוסלו.
הסימנים המעידים על שינוי הגישה ניכרו כבר עם כניסתו של כוכבי לתפקיד הרמטכ"ל. הוא כינס את הפיקוד הבכיר של צה"ל למה שהוא כינה "סדנת ניצחון". ביטוי שלא נשמע כמעט 30 שנה קודם לכן באוהלי צה"ל. כוכבי דאג להבהיר שצה"ל בפיקודו ישנה כיוון, שמטרתו ניצחון והכרעה, לא הכלה, לא איתות, לא הפעלת מנופים. באחד מנאומיו הדגיש הרמטכ"ל שמלחמה היא אומנם המוצא האחרון, אבל היא בהחלט פתרון, כאשר מוצו כל הדרכים. התפיסה הכל כך מובנת מאליה הזו שוברת למעשה את לוחות הברית של מרבית קודמיו ורוב הממונים עליו.
בצמרת הביטחונית שלנו, לפחות מאז שנות ה־90, המלחמה לא נתפסה כפתרון, וההכרעה והניצחון נמחקו מהלקסיקון. מאז שהפכנו את האויב לפרטנר, העולם האינטלקטואלי והמנטלי של צמרת צה"ל הורעל בהשקפות הקלאסיות של השמאל הישראלי. אנשים כמו תא"ל שמעון נוה הפכו לגורו של רמטכ"לים מסוימים והרעילו את תפיסת הביטחון של המדינה כולה ברעיונות הסותרים כל עיקרון צבאי שנלמד משחר ההיסטוריה.
הרעיונות שצצו אז כפרו בעצם הקיום של ניצחון והכרעה, הם הפסיקו לייחס משמעות להשמדת האויב או כיבוש הקרקע. טענו שהמלחמה היא רק תרגיל פילוסופי בתורת ההכרה, ובכלל - רק התדמית הסובייקטיבית קובעת ולא עובדות מוחלטות.
חבל שלא סיפרו על כך למי שנאלצו לנצח על באמת את גרמניה הנאצית או את יפן של פרל הארבור. חבל שלא ניסו לשכנע בכך את האייתוללות האיראנים ואת קים ג'ונג און. את אלו שחייבים לנצח רק בכוח מוחלט, לא בשום צריבה תודעתית.
עכשיו נדמה שלפחות הרמטכ"ל כוכבי נרפא מהווירוס המחשבתי הקטלני שאחז בקודמיו, ומכאן ההבדל כולו. אבל מה שראינו בשבועות האחרונים הוא רק ההתחלה. בעזה נכונה לנו מערכה קרקעית, כדי לתקן את נזקי אוסלו וההתנתקות. ובכלל, חמאס וגם אש"ף לא יוותרו לעולם על מטרת היסוד שלהם - להשמיד אותנו. ולכן יהיה הכרח לנצח ולהכריע אותם סופית.
השליחות של אילת
את ד"ר אילת מזר הכרתי לפני שנים, כאשר טענה, בניגוד לעמדות רוב הקהילה הארכיאולוגית, שאם היא תחפור בנקודה מסוימת בעיר דוד, היא תמצא את ארמונו של דוד המלך. היא הצליחה לגייס למשימה את "מרכז שלם" ותורמים משמעותיים, וכבר בעונת החפירות הראשונה ניפצה את כל התיאוריות של מתנגדיה.
את אלו של המכונים ארכיאולוגים חדשים, שגילוייה ריסקו את תפיסת העולם שלהם, וגם ניפצה את טענות הארכיאולוגים הממוסדים, שזלזלו בתיאוריות שלה. המשלחת של מזר מצאה שרידי חומה ומבנה מונומנטלי מתקופת דוד ושלמה, שבהחלט ייתכן שהיו חלק מהארמון הנחשק. כבר אז קנתה לה אילת מזר תהילת עולם.
לפני ואחרי כן היא הוסיפה לרשימת ההישגים שלה שורה של תגליות חשובות, ששלחו לנו גלויות מוחשיות מהעבר היהודי של ירושלים וארץ ישראל בתקופת בית ראשון. תקופה שההיסטוריונים החדשים מייחסים לה מיתוסים ואמונות שווא. תקופה שהפלסטינים מנסים למחוק לחלוטין מדפי ההיסטוריה.
בד בבד, לאורך השנים, ניהלתי בעבורה מאבקים משפטיים, בעיקר כאשר ארכיאולוגים קטנים וקנאים ניסו להתנכל לה. בין היתר ניהלתי תיק לשון הרע מטעמה, שבו למדתי עד כמה היא הייתה מדויקת וממוסמכת.
והנה, למרות הישגיה ולמרות העובדה שהיא נצר למשפחה מפוארת של ארכיאולוגים, אילת הייתה סוג של אאוטסיידרית, מי שלא זכתה לכבוד המקצועי האמיתי שהייתה ראויה לו, כאחת הארכיאולוגיות החשובות ביותר שהיו לנו. השבוע, משום מה, נקטעה השליחות שלה על פני אדמות, בדמי ימיה. אבל היא הותירה אחריה הישגים עוצרי נשימה עבור כולנו.