מרים פרץ ראויה מאין כמותה להחזיק במשרה שבה החזיק אחד מענקי דור התקומה

ביום רביעי הקרוב יבחרו חברי הכנסת את מי שימלא את המשרה שאין מיותרת ממנה, בעיניי, במערך השלטוני שלנו. ובכל זאת הייתי רוצה שהפעם זה יהיה אחרת; שנבחרי הציבור יאזינו לרחשי הלב של בוחריהם. לא עוד תככים. לא עוד אינטרסים שנחבאים מאחורי הפרגוד.

הייתי רוצה לראות את מרים פרץ שוברת את תקרת הזכוכית. יכול להיות שיצחק הרצוג מנוסה ממנה, אולם מי צריך נשיא מנוסה כשהאיש המנוסה הזה מכנה את יריבתו הפוליטית “כלבה” או כשהוא שומר על זכות השתיקה בעת שהוא נחקר במשטרה בפרשה שגרמה למבקר המדינה לקבוע שאהוד ברק, שעליו הגן הרצוג בשתיקתו בחקירה, “קנה שלטון בכסף”.

והנה תזכורת: אגדה אורבנית מספרת שכאשר דוד בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה היהודית, הוא לא רצה להעניק לחיים ויצמן - יריבו הפוליטי, מי שתרומתו להקמת ביתו הלאומי של העם היהודי לא תסולא בפז, האיש שעמד מאחורי הצהרת בלפור, המסמך שהתניע את כל המהלך הבינלאומי שסופו בהכרזה המיוחלת ב־14 במאי 1948 - תפקיד פעיל כלשהו בהנהגה של המדינה שזה עתה הוא הכריז על הקמתה. לכן הוא חיפש עבורו משרה לא משמעותית כלשהי.

וכך קרה שיומיים לאחר האירוע המכונן בבית דיזנגוף נבחר חיים ויצמן, שלא בנוכחותו, לנשיא מועצת המדינה הזמנית. משרה מיותרת זאת נשארה על כנה עד תחילת 1949. חוק המעבר, תש”ט־1949, קבע לראשונה את מעמדו של הנשיא. סמכויותיו היו טקסיות בלבד, אולם מה שהיה חשוב באותה העת לבן־גוריון זה להבטיח שהוא ישלוט בזהותו של הנשיא, וזה מה שהוביל את הקביעה בחוק שהנשיא ייבחר על ידי 120 חברי הכנסת, מוסד שנשלט בעת ההיא לחלוטין בידי מפא”י וגרורותיה. שני הנשיאים הבאים, יצחק בן צבי וזלמן שז”ר, היו ממחוזותיו של בן־גוריון.

עד כאן החלק ההיסטורי, ובנקודה זאת אני מבקש לומר שמדינת ישראל היא, כנראה, הדמוקרטיה היחידה שבה הנשיא נבחר בידי הפרלמנט שלה. הסדר הנכון צריך להיות, כמובן, שהעם כולו משתתף בבחירתו של מי שמסמל את הממלכתיות של המדינה; לא אצלנו. כאן, כרגיל, הקומבינות שולטות. 120 עסקנים, תאבי כוח ושררה, בוחרים, כל אחד לפי טעמו ומניעיו הנסתרים, באחד משלהם. לא במי שהעם היה אולי רוצה, אלא במי שמצליח ללקק הכי טוב את האגו שלהם.

וזה מה שמוביל אותי לעצם העניין. הנשיא היוצא הצליח להמאיס, לטעמי, את המשרה הזאת על רבים מאוד; הפוליטיזציה שהוא הכניס למשכן הנשיא הייתה לזרא ללא מעט אנשים. אי־רצונו לפגוש בבנימין נתניהו כאשר הוא העניק לו את המנדט להרכיב ממשלה היה, לדעתי, השיא; אבל היו לפניו עוד לא מעט שיאים מן הסוג הזה. כמה מביטוייו היותר בוטים של ראובן ריבלין, כגון “בני עמי בחרו בדרך הטרור”, זכורים עד היום.

לא הכרתי את מרים פרץ מקרוב, אולם נאומה בעת שהיא קיבלה את פרס ישראל כבר נלמד בבתי הספר – וזאת היא הדמות שהייתי רוצה לראות במשכן הנשיא. כן, וגם דרך ההתמודדות שבה בחרה לאחר נפילתם של שני בניה עושה אותה, בעיניי, לראויה מאין כמותה להחזיק במשרה שבה החזיק אחד מענקי דור התקומה.