התמונה שפורסמה בכלי התקשורת אמרה הכל: הארכי־טרוריסט יחיא סינוואר, שיצא בשן ועין מהסבב הלוחמני הנוסף שיזם, נראה בה בעת שנשא עוד אחד מנאומי השטנה שלו - שדיבר על עשרת אלפים שהידים שמוכנים לפעול בישראל - נושא בזרועותיו ילד תמים, עטוי לראשו צעיף חמאסי ירוק, מחזיק בידיו רובה. צעצוע עזתי.
כבן 5 נראה הילד וכבר “נכנס לעניינים” - שנאת ה”יאהוד” שמוטמעת בו, והחלום מגיל אפס לראות בקץ המדינה היהודית. בבתי הספר בעזה ילדים משחקים בנשקים, משננים סיסמאות שטנה. כך מכשירים את דור השהידים הבא.
בקושי החלה הפסקת האש, וסינוואר מיהר לשאת נאום מתריס, שקרי, מאיים, כדי לחזק את התודעה שחמאס ניצח. הוא הבטיח שהמאבק יימשך, בלי תשומת לב למספר הקורבנות בצד הערבי, גם לא למספר הבניינים וההרס העצום.
לא עכשיו ולא בעתיד. וכי על ישראל מאיים סינוואר? על בני עמו שלו הוא מהלך אימים. נשים, ילדים וזקנים, חסרי אונים, שנתונים לחסדי משטר האימים החמאסי.
במקביל, עיתון “הארץ” פרסם בשער את תמונותיהם של 67 הילדים שנהרגו בעזה במהלך מבצע “שומר החומות”. “הארץ” עשה קופי־פייסט לצילומים ולדיווח של “הניו יורק טיימס”, שכבר מזמן מיצב עצמו כעיתון אנטי־ישראלי בעליל.
“הארץ” הוכיח שוב – והפעם בגדול – את תפקידו כעיתון מגמתי, פוסט־ציוני, חד־צדדי, שמספק תחמושת חזותית ומילולית לאנטישמים ולשונאי ישראל.
שגריר ישראל בארצות הברית ובאו”ם גלעד ארדן קבל על “פיגוע ההסברה” הזה והסביר כי “הארץ” לא רק תרגם כתבה מתוך ה”ניו יורק טיימס”, אלא אף מחק ממנה את הילדים הישראלים שנהרגו.
“זו לא טעות, זו מדיניות” – קבע ובצדק. היו מי שכינו את “הארץ” – “ביטאון החמאס”, והעתירו עליו עוד ועוד גידופים. לעתים נדמה שמדובר בעיתון בשירות תעמולת האויב. קיצוני אף מהעיתון הניו־יורקי.
התמונות של סינוואר בתקשורת והתצלומים ב”הארץ” אינם שני צדי המטבע. הם אותו צד בדיוק, שמשקף את כישלון ההסברה הישראלית. השגריר ארדן ניסה לכבות את האש: “ישראל היא מדינה דמוקרטית מוסרית שפוגעת אך ורק במי שמנסה לרצוח אותה, ומנסה כל הזמן למזער את הפגיעה בחפים מפשע. חמאס שמתעקש לפעול מתוך מרכזי אוכלוסייה ולהתחבא מאחורי אזרחים תמימים, הוא זה שאחראי לכך שילדים פלסטינים נפגעים”.
עם כל הכבוד לשגריר הרהוט, זו אינה נקראת הסברה. זו התנצלות, שאינה מרשימה את דורשי רעתנו, רחמני חמאס באשר הינם. לדאבון הלב, ענייני ההסברה מתעוררים אצלנו רק לאחר מעשה, בשכוך האש, ובהיפתח מלחמת הגרסאות בינינו לבין האויב.
במלחמה זו ידה של ישראל על התחתונה. היכן ההסברה? עולה זעקת המצוקה, כי בעוד שבמאבק הצבאי, התוצאה אינה מוטלת בספק, במישור התעמולתי התוצאה ברורה גם כן - כישלון ישראלי צורב.
כמו המאמר הזה, גם כל הדיונים והמאמרים האחרים בנושא זה מתקיימים בעקבות מבצע או מלחמה, פעולות טרור ופעילות שכנגד. ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מתכנסת כדי לקיים דיון מיוחד, ברשתות החברתיות ובעיתונים מתנהלים ויכוחים טעונים, ראש הממשלה מוחה על החלטת האו”ם לבדוק “הפרות החוק הבינלאומי בעזה”.
כך עד ששוכך לזמן מה הגל התעמולתי נגדנו, והעניין ההסברתי יורד מסדר יומנו. ואולם הפעם המערכה ההסברתית קשה מתמיד, כי בידי שונאינו נשק תעמולתי חמור במיוחד, בדמות “הארץ” ואלה החיים מפי העיתון המזיק הזה, מסלפי האמת על הסבב הנוכחי וסיבותיו, מבקרי ישראל שלא בצדק.
מחרתיים נדע מי יהיה או תהיה היורש/ת של הנשיא היוצא ראובן ריבלין. ייתכן גם שנדע אם יש לנו ממשלה חדשה, או שמא בכל זאת ניקלע לסבב בחירות חמישי. כך או כך, במסגרת חלוקת השלל יש לוותר על תיקים מיותרים לחלוטין ולהקים אחת ולתמיד משרד להסברה לאומית.
יבורכו המסבירים המתנדבים, אבל אין די בהם. משרד ממשלתי יתכלל את כל הפעולות בתחום ההסברה, ישלים תודעתית את מה שהשיג צה”ל על הקרקע, יפעל בכל ימות השנה ולא יתעורר מתרדמת רק לאחר תוקפנות טרוריסטית.
במשרד הזה יועסקו טובי הדוברים והמאמינים הציונים, ביומיום ולא רק לעת מצוקה. הם יחדירו מסריהם לכל הרשתות החברתיות, לכלי התקשורת למיניהם, בארץ ובעולם.
הפעולה תהיה לוחמנית, יזומה, בלתי מתנצלת, תתנהל בעת רגיעה ובעת לחימה, לפני המכה ולאחריה, ונקווה שתנחיל לנו הצלחות בשדה הקרב התודעתי. הסברה ערכית, עובדתית, יעילה במידה כזו, שלא נהיה עוד מוטרדים מהנזקים שמעולל לישראל עיתון ישראלי אחד, ”הארץ” שמו.