נדמה שכל מה שמתרחש במדינה מבחינה פוליטית הוא טרללת. תרחישים בלתי הגיוניים הופכים למציאות חיה, הפוכה, משונה. ולא רק בפוליטיקה, גם בטלוויזיה. כמות השופטים בתוכניות הריאליטי ("הכוכב הבא", לדוגמה) היא בלתי סבירה. שישה שופטים ועוד שלושה שופטים אורחים מתחלפים, כדי לקבוע שלבחור בן 17 שמנסה לשיר אין עתיד בתחום? אני מהספה בבית יכול לשמוע את חוסר הכישרון, אז מדוע להטריח שני מנחים ותשעה שופטים? גם זו טרללת מוחלטת.

ומחירי הפירות? השבוע הגענו ל־100 שקל לקילו דובדבנים, 40 שקל לקילו אפרסקים. 50 שקל לקילו ענבים. לישראל השנייה לא מגיע איזה אפרשזיף? הכל הפך לטרלול אחד גדול.

עושה רושם שהשורש טרל"ל על הטיותיו השונות השתלט על המרחב הציבורי הישראלי בשנה האחרונה, ובצדק. יותר מכל מילה אחרת, טרלול היא ההגדרה המדויקת ביותר. בשיטוט בגוגל גיליתי ששידור משחק הגמר בליגה היה "מטורלל"; עימות קולני בטלוויזיה הוגדר "לגמרי טרלול"; בתשובה לתביעת דיבה נאמר "אני לא מטורלל"; ועיתונאי ופרשן פוליטי טען השבוע ש"כמות הדקות המוקדשות לפוליטיקה בחדשות היא מטורללת".

טרלללה היא אחת המילים המצחיקות ביותר בעברית. אולי קוקוריקו קצת יותר משעשעת ממנה, אבל פחות משמעותית. החזרה המשולשת על האות ל' במילה אחת היא גם יפה מבחינת המצלול וגם משוגעת מבחינת התוכן. ההגדרה המילונית של "טרלללה" היא "בלתי שפוי, משוגע". ואין כמו המילה הנהדרת הזאת כדי לתאר את ישראל עכשיו. המילה קנתה מקום של כבוד, ונמצאת בראש סדר היום, בכל מקום אפשרי. היא בקלות יכולה לתאר כל תחום בחיינו. קו הנורמליות נחצה כבר מזמן, ובכל אשר נפנה נראה השתגעות מטורפת, הגזמה פראית או הפרזה חצופה. מנהיגות מטורללת לעם מטורלל.

המילים "פריטטי" ו"ראש ממשלה חליפי" הופיעו על במת האקטואליה לפני כשנתיים באופן זמני, ועכשיו נראה שהפכו לחלק אינטגרלי מחיינו ואולי גם ילוו אותנו לנצח. התפקיד שקרוי ראש ממשלה חליפי הפך לסטנדרט שכביכול אי אפשר בלעדיו. ואיך נגדיר את השיר החדש של עומר אדם ונועה קירל שנקרא "HOPE", והוא גרסה מודרנית וחסרת חן להמנון הלאומי? זה לא באמת שיר, זו פרובוקציית יח"צ מטורללת. לולא המילה הכל כך מקסימה והמדויקת הזאת, לא הייתה לנו דרך לתאר את העולם מסביבנו, שמצליח להפתיע אותנו, כל פעם בשיאים גרוטסקיים חדשים. זה יותר ממשוגע, זה מעבר למוזר.

ביום חמישי בלילה, לפני שבוע, בעודי מסיים בקבוק בירה, הצצתי במחזה ששודר על המסך של ערוץ כאן 11 ושקשה להגדיר אותו אלא כ"מטורלל". אנשים תמוהים עם פאות מודבקות ישבו ליד שולחן ודיברו זה עם זה. הפרצופים המוגזמים בישרו שמדובר בטיפוסים שמטרתם להצחיק, ורק על המאמץ הגברתי את הווליום כדי לראות במי ובמה מדובר. עוד לפני שהגעתי לתוכן, התוכנית הזאת העבירה אותי שבעה מדורי גיהינום של שרלטנות טלוויזיונית בכל רמה אפשרית: איפור גרוע, משחק מוגזם, כתיבה ילדותית ועריכה בינונית.

האנשים המוזרים, ספק שחקנים, ישבו במעין פאנל וכינו זה את זה לא בשמות שלהם, אלא כביכול במה שמגדיר אותם: "פרצוף יפה", "בן של טרוריסט", "דף מסרים". מאוחר יותר הסתבר שצפיתי בתוכנית ששמה "ערוץ אפס", שבאופן אירוני הוא השם המדויק לתכנים המשודרים בה. הייתי משוכנע שמדובר בתקלת עריכה שתתפנה מלוח השידורים עד עלות השחר. ביום שאחרי, גיליתי שגם לכאן הטרלול הגיע, והתגובות לתוכנית התייחסו לתוכן המשודר בה כאילו הוא ראוי להתייחסות.

הרשת געשה בגלל הכינוי המעליב שהוצמד לבן דמותו, לכאורה, של עמית סגל כ"בן של טרוריסט", כאילו כל ישותו, פרשנותו, חוכמתו וחדותו של סגל מתמצות בזה שהוא בן של אבא שלו. לצערי, הפרובוקציה של התוכנית הצליחה, ו"עוררה שיח". במציאות מטורללת, לעורר שיח הפך למטרה מקודשת בפני עצמה, גם אם ניפקת תוכן בזוי. עוררת - הצלחת.

התוכנית עשתה את מלאכתה בכך שדיברו עליה. בדרך היא השתמשה בכל המותגים המוצלחים של כאן 11 מהשנה האחרונה, ובפחות מדקה טימאה את כולם במערכון סר טעם אחד.

כמו "התקווה" של עומר אדם ונועה קירל, כמו ראש ממשלה חליפי, כמו מחירי הפירות המופקעים, כמו מאות שופטי ריאליטי ששכחו את כישרונם בבית; כל מה שנולד הזוי הוא כאן כדי להישאר, ומה שאתמול הוגדר מטורלל, נראה היום נורמלי ושפוי.