1."בקרן הרחובות דיזנגוף־טשרניחובסקי בתל אביב עומד דודו ויזר על המרצפת הקבועה שלו ומנגן בחליל. מפעם לפעם הוא מחליף אותו בחליל אחר, שהוא שולף מאשפת חלילים שהוא נושא על שכמו. 11 חלילים שונים יש לו, והוא מתאים אותם למצבי רוחו המשתנים, על פי קוד מסתורי המובן רק לו. על הרצפה למרגלותיו מוטל תרמיל ממורטט.
"עוברי אורח חולפים על פניו, ממהרים לענייניהם, נכנסים ויוצאים מהחלל הממוזג של דיזנגוף סנטר הסמוך כשבידיהם שקיות מקושטות בלוגואים אופנתיים. רובם לא מפנים מבט נוסף לעבר נגן החליל המוזנח שעומד בצד. רחובות תל אביב מלאים בחסרי בית שכמותו, וככל שמספרם גדל, כך הם שקופים יותר, מתמזגים ברקע, נהפכים לחלק מהתפאורה העירונית". כך נפתחה כתבה שפרסם אביחי בקר ב"הארץ" לפני כ־20 שנה.
הרבה שנים לא פגשתי את ויזר. בפעם האחרונה הוא חיפש אותי ב"קפה תמר" ז"ל כדי להביא לי את ספרו "המדריך לנגן רחוב". בגדיו היו מרופטים, מדיפים ריח רע. כמה משיניו חסרות, שערו מלוכלך, זקנו פרוע. הצעתי לו 200 שקל כדי שיקנה ג'ינס וחולצה חדשים. הוא סירב. "מה זה משנה מה אני לובש ומה אני חושב ומה אני עושה. אני כלום". עיניו העצובות הזכירו לי שיר שכתב כשהחל להסתובב כהומלס ברחובות. שם השיר, "טיפוס שלילי".
"הולך לפה, הולך לשם
מחפש להעביר את הזמן משועמם
לא רוצה לעשות שום דבר
מביט מרחוק על כל העולם המוזר
לא רוצה לדעת, לא יכול להתחייב
את עצמי אני לא אוהב
לא רוצה לתת, לא יכול לקבל
בעיניהם אני בוגד, משוגע ונוכל
אף אחד לא אוהב אותי
אני לבדי, לעזאזל, לבדי
כועס לפה, זועם לשם
מתפוצץ מקנאה, מקנא בכולם"
זה לא השיר הראשון שוויזר כתב. יש רבים אחרים, חלקם מוכרים. אבל הם שייכים לתקופה אחרת, לאיש אחר, לדודו ויזר של פעם. קשה היה לראות בהומלס המוזנח הזה את האיש שהיה פעם אחת ההבטחות הגדולות של הרדיו הישראלי; את הצנחן יפה התואר וברוך הכישרונות שנשא לאישה את בתו של אחד ממפקדי מלחמת השחרור, בנוכחותם של חיים בר־לב ועזר ויצמן.
2. ביום שני צלצלה אליי שלומית כרמלי, במאית וצלמת מוכשרת. היא בישרה לי שתי בשורות רעות: הרסו את הבניין של "קפה תמר", ודודו ויזר מת.
שעות לקח לי למצוא את הספר שנתן לי דודו בפעם האחרונה שנפגשנו ב"קפה תמר". מצאתי. בהקדשה כתב "לנתן זהבי באהבה". על גב הספר, שיצא בהוצאת ירון גולן, כתוב: "המחבר הוא כתבן כפייתי, חולה במחלת הרדיפה ובשיגעון גדלות, במילה אחת: לוזר".
אני נזכר איך שרה שטרן, הקיסרית המנוחה של שינקין שניהלה עשרות שנים את "קפה תמר" ביד נטויה ובפה שלפעמים גרם לאנשים לרצות לקבור את עצמם, שאלה את דודו אם הוא רעב, הגישה לו רוגלך והציעה לו קפה בתנאי שישתה אותו מחוץ לבית הקפה, כי הוא מסריח.
שלומית שלחה לי תמונה של טרקטורים שהורסים את המקום שהיה לי הרבה שנים בית שני. המשורר הפילוסוף יהודה עתי צילם את פעולת ההרס.
שלוש פעמים קראתי את הכתבה של אביחי בקר על דודו. הזיכרונות צפים. בקר נבר, חקר, שאל והביא כתבת פרופיל מהחזקות שקראתי. כך כתב בין השאר, בקיצורים הכרחיים מפאת חוסר מקום ובאישור המחבר:
"דודו ויזר היה צנחן משוחרר בן 24 כשהפציע ככוכב שביט מבטיח וכריזמטי בשערי מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב בשנת 69'. היו אלה דמדומי ימי הרדיו, רגע לפני שהטלוויזיה כבשה את בתי הישראלים, וויזר הביא עמו אל לב הממסד רעיונות אנרכיסטיים שינק בעת שהסתופף בשולי חבורת 'מצפן'. הוא דיבר בגנות משה דיין וגולדה מאיר בימים שישראל האופורית נשטפה בגל מתעתע של פטריוטיות. הוא הטיף לסולידריות עם הפועלים כשגיבורי השעה היו קבלני העפר, שעשו מיליונים מבניית קו בר־לב לאורך תעלת סואץ.
"'הדברים שהוא השמיע, האבחנות החדות, היו לגבינו פצצה. אני יכול להצביע לך על 30 איש שלגביהם הוא היה גורו', נזכר אמנון ברזילי מ'הארץ', שהיה אז כתב צעיר ברדיו והתיידד עם ויזר.
"מנהל מחלקת 'ענייני היום' בקול ישראל אלימלך רם המליץ לוויזר 'תסתובב ותרחרח'. ויזר עשה כהמלצתו ומהר מאוד מצא לעצמו פטרון בדמות גדעון לב ארי, סגנו של רם, שסייע לצעיר הנלהב להיקלט ולתפוס את מקומו.
"'כולנו התאהבנו בקסם של דודו ויזר', אומר ברזילי. 'גדעון (לב ארי), שהיה היפוכו המוחלט של דודו, אימץ אותו מהרגע הראשון. מה שחיבר ביניהם היה החלק החתרני. המורה שאף לכבוש את הרדיו, ולתלמיד מאוד התאימה המהפכה שהוא ביקש לחולל. היה לו כושר רטורי יוצא דופן. היה בלתי אפשרי לעמוד מולו בוויכוח. הוא התאפיין בישירות שבאותן שנים עדיין לא הייתה מקובלת. הוא הטיח את האמת בפרצוף בלי עידונים או עכבות ולא היה אכפת לו אם אתה קולגה או בוס'.
"רוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2, היה אז כתב מתחיל בקול ישראל: 'כשהגעתי לרדיו, גדעון לב ארי עליו השלום הצביע על דודו ויזר ואמר לי 'זה האיש. כזה ראה וקדש'. דודו היה המדריך האמיתי הראשון שלי. הוא זה שלימד אותי לעשות כתבות. הגישה שלו הייתה דקדקנית, מאוד קפדנית. הכל לווה אצלו בערכים אידיאולוגיים של יושר אין קץ. לעשות הכי טוב שאפשר. בצעדיי הראשונים ברדיו בפירוש ניסיתי לחקות אותו'.
"קצת אחרי שחגג בר מצווה עברה המשפחה לקיבוץ מזרע בעקבות האב... במזרע עבר הנער השברירי והמפוחד מטמורפוזה. הוא השיל מעליו את דמות העירוני המבוהל ועטה את גלימת הקיבוצניק המשוחרר. הוא הלך יחף, ניתק מסינרה המגונן של אמו וגילה את החירות של השדות, את בעלי החיים, את המרחבים ואת החופש. 'פרחתי, התברר שאני לא טמבל ולא טיפש כפי שחשבו בריאלי'.
"כשהתגייס, נפגע עמוקות שלא בחרו בו לסיירת מטכ"ל אלא רק לצנחנים. הוא התגייס לגדוד 890 במאי 63'. צורי, ברזני, אסא קדמוני, השמות שסבבו אותו היו בשעתו מיתוסים גדולים בצה"ל. ויזר היה מ"מ מרגמות בגדוד 202. פעולת התגמול בג'נין במאי 65' הביאה לסילוקו. המחלקה של ויזר, שהייתה מתוכננת לצאת למבצע, הצטוותה ברגע האחרון ממש להישאר במחנה עמוס. המ"מ ויזר סירב להשלים עם הגזירה והצטרף על דעת עצמו, כלוחם מן השורה, לפלוגה של מתן וילנאי. בדרך אל היעד גילה אותו המג"ד, אפרים חירם (פיחוטקה) בעט בו ובסיום המבצע הדיח אותו בעוון הפרת פקודה.
"במר לו ויזר פנה למפקד בה"ד 1 מאיר פעיל, וזה הסכים לקבל אותו כמד"כ. לבקשתו, הוא אף חתם קבע כדי להדריך קורס חי"ר. במלחמת ששת הימים הוא השתתף במסגרת חטיבה 5 בכיבוש החלק המערבי של השומרון, מטול כרם ועד דיר שרף. אחרי המלחמה הוא פנה לקצח"ר רפאל איתן וביקש להפסיק להיות קצין ולחזור להיות חייל.
"את צעדיו הראשונים בעיתונות עשה, כמו רבים וטובים באותם ימים, בשבועון 'העולם הזה' של אורי אבנרי. בימיו הספורים ב'העולם הזה' הספיק להסתכסך עם מי שהיה אז חברו, חיים הנגבי. 'הוא היה פרח, היה בו תום במנות בלתי מצויות, כולם מאוד אהבו אותו. רבנו, כי כעסתי עליו שהוא חזר מהמלחמה יותר מדי נלהב ופטריוט, ולא רק זה: הוא גם לקח שני אקדחים כשלל'.
"השנים הטובות של דודו ויזר התחילו ב־69', במקביל לימיו הראשונים ברדיו. בשלהי אותה שנה הוא נשא לאישה את תמי בן־גל, בתו של האלוף מיכאל בן־גל שהיה מפקד חטיבת קרייתי בתש"ח, נספח צה"ל בבריטניה ובבורמה ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים. בחתונה, שהתקיימה בבית החייל, השתתפו הרמטכ"ל חיים בר־לב והשכן של משפחת הכלה מנוה מגן, עזר ויצמן. ויזר, האנרכיסט והמורד, מודה שהוא בהחלט נהנה אז מהחבירה אל המייפלאואר של ישראל המתחדשת.
"שנות ה־70 המוקדמות היו עליזות ופרועות, אך כבר בעיצומה של המסיבה ויזר חש שהוא מאבד כיוון, שהחיבור בין 'הפלבאי לבורגנות', כהגדרתו, היה רעוע ביסודו. רגע שזעזע במיוחד את החברים היה כשהוא חזר משירות מילואים ממושך. אשתו פרשה לכבודו בחדר השינה מצעים חדשים, אך ויזר עלה אל המיטה בנעליו האדומות והמאובקות, והתחיל לקפוץ על המצעים הנקיים. 'לא נהיה עבדים לחפצים', צרח ויזר, 'כשאני רוצה לשמוח, שום דבר לא יעצור אותי'. תמי פרצה בבכי.
"ויזר ניסה להתמודד עם השדים שהשתוללו בנפשו. 'פניתי לטיפול אצל ד"ר דוד רודי, שממש כמו גדעון היה בשבילי תחליף אב, כי הרגשתי אומלל וחסר ערך, למרות שחיצונית הכל נראה יותר מבסדר. הייתה לי עבודה שיכולתי להשוויץ בה, הייתי מוערך, הקמתי משפחה לתפארת, לכאורה הייתי אמור להיות מאושר ולא הייתי. ההתדרדרות שלי היא תוצאה של תהליכי הרס. פיתחתי דמיונות, מכאן גם השימוש המופרז בסמים. עשיתי צעדים נמהרים, שמא לא אספיק להיות כל מה שאני מתכנן. זה יישמע אולי יהיר, אבל נמאס לי לדחוף מיקרופונים, ככה הגדרתי את זה לעצמי. רציתי שלי ידחפו מיקרופונים. הכתיבה המאסיווית, זה הכל נובע מהפחד להיזכר כבנו של הקצב, רציתי שיכירו בי כאומן.
"ואז הגיעה מלחמת יום כיפור. בין מכריו של ויזר חלוקות הדעות ביחס לשאלה מה אחראי להידרדרותו. אחדים מאשימים את הסמים, בעיקר את האל־אס־די, אבל ויזר טוען בתוקף שלקח טריפ אחד בחייו, ושאי אפשר לייחס לו את מה שקרה בהמשך. אחרים משוכנעים שאת הטריגר להתדרדרות צריך לחפש בחוויותיו של ויזר ממלחמת יום כיפור. ויזר השתתף במלחמה כלוחם בכוח של דני מט. הוא השתתף בצליחת התעלה, ספג הפגזה ארטילרית כבדה והגיע עם חטיבה 55 לעיר סואץ אחרי שכבר שככו הקרבות.
"'דודו ויזר נגמר נפשית ביום כיפור, רק שכולם התנהגו כמו פולנים ולא הוציאו את הסוד החוצה', אומר יורם אלפר, 'דודו הוא קורבן מלחמה, הוא חולה, אגף השיקום של משרד הביטחון חייב לסייע לו'.
"מהמלחמה, מעידים כולם, הוא לא חזר אותו אדם. 'מה השתבש?', תוהה רוני דניאל, 'נדמה לי שהוא חזר מיום כיפור עם עיניים קצת אחרות. אז גם נכנס לחייו רודי ההוא, שלטעמי חירבש אותו עוד יותר.
"הוא התפרנס כשומר באתרי בנייה ברחבי גוש דן. זרוק כמו כלב בבודקה של השומר, הוא ניחם עצמו שכל זה לא נועד אלא לשחרר לו זמן לכתיבה ולקריאה, לאומנות שלו, שלא הייתה. כמו ג'ו גולד, שהתרברב תמיד שהוא כותב כל העת את יצירת המופת של חייו, כך מאמין ויזר שכל הייסורים שנפלו בחלקו הם רק הכנה לקראת הרגע שבו יגלה העולם את גאונותו. ג'ו גולד מת ולא הותיר אחריו דבר. ויזר עדיין מקווה. עומד בקרן הרחוב, מנגן בחליל, ומקווה.
"הוא הוציא את מזונותיו מפחי אשפה. הוא ישן על ספסלים ובפארק הירקון. פלש למועדון הנטוש של בית"ר ת"א כדורסל. 'אתה צועד וצועד עד שאתה מוצא את הנקודה הידידותית', הוא מסביר את הטכניקה. בחורפים עשה את לילותיו במחסן התפאורות של צוותא ובקומה השנייה של לונדון מיניסטור, על שטיח הכניסה שלפני משרדי חברת המשכנתאות קרת.
"כשעוד גרתי בדירות, נעלמתי בלי לשלם, השארתי חובות פתוחים בלא מעט חנויות מכולת. לא הגעתי למקצועיות, אבל פה ושם גם גנבתי. סלחו לי, אולי כי אני מין כזה מתנחמד. בשנים של השמירה היו לי הרבה קטעים עם פורצים. לא הייתי מסוגל להתייחס לעניין מנקודת המבט של הסדר החברתי. אמרתי שחברת הבנייה יכולה להרשות את זה לעצמה ובמקום לגלות נועזות העדפתי להעלים עין.
"לדוד ויזר אין כתובת וטלפון. את מספרי הטלפון הספורים שהוא זקוק להם הוא רושם על כריכת 'ארמון הירח' של פול אוסטר, שמלווה אותו לכל מקום. היום הוא בתל אביב, מחר בראש פינה, מחרתיים בקריית חיים. מי שמתעקש לאתר אותו מוזמן להשאיר הודעה אצל ארז עמרם מ'צ'יף', דוכן לעבודות עור בשינקין, שמשמש את ויזר כנמל בית.
"ויזר בהיר, ידידותי, מתוחכם. השיחות איתו מאלפות. הוא ידען גדול. למעט תאריכים הוא בעל זיכרון מופלא. 'זה ייראה לך מוזר שבן אדם ששוכב עם הפרצוף בתוך הביב חולם על עתיד ורוד, אבל הדברים עוד ישתנו', הוא בטוח. "'איפה להוריד אותך?', אני שואל אותו בסוף הפגישה. 'למרות שדיברנו שעות כנראה שעוד לא הבנת מה פירוש להיות הומלס', הוא ענה, 'אני כמו חפץ, היכן שתניח אותי בשבילי זה המקום'".
