שבועיים חלפו מאז שהסתיים מבצע שומר החומות, ובישראל מנסים, יחד עם המצרים, לבנות מנגנון סיום שונה ממבצעים קודמים בעבר. הרף שמציבה ישראל הפעם גבוה יותר, ומכאן גם הקושי להגיע להסכמות ולהתקדמות במשא ומתן מול חמאס להפסקת אש יציבה. בפועל, עד לשלב זה, ההסכמה היחידה היא זו שהושגה עם סיום המבצע, שמשמעותה נצירת האש ולא יותר.
במציאות כזו, גם במערכת הביטחון סבורים כי הסלמה נוספת ברצועת עזה היא תרחיש סביר יותר מאשר הסדרה והסכם עם חמאס בסוגיית השבויים והנעדרים. נזכיר כי לאחר המבצע, בצמרת המדינית־ביטחונית הצהירו שישראל תשנה שלושה עקרונות מובילים מול עזה.
הראשון הוא כי שיקום עזה ופתיחת המעברים באופן מלא יתבצעו רק לאחר שחמאס ישיב את גופות חללי צה"ל סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול ז"ל, וישחרר את האזרחים הישראלים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד.
השני הוא שכספי הסיוע לשיקום רצועת עזה, כולל הכסף הקטארי, יעברו דרך הרשות הפלסטינית ולא באופן ישיר לחמאס בעזה, וזאת תחת גוף פיקוח בינלאומי שמוודא שהכסף מגיע לכתובת המקורית שלו ולא למימון מנהרות הטרור של חמאס.
השלישי הוא שינוי מהיסוד של משוואת התגובה כלפי המשך הטרור וירי הרקטות מרצועת עזה, תוך גביית תג מחיר גבוה בהרבה מחמאס על כל ירי של רקטה.
במערכת הביטחון סבורים כי תוצאות המבצע האחרון יעמיקו את ההרתעה של צה"ל לאורך זמן, וכי הצורך של חמאס לשקם את עזה מגדיל את הפוטנציאל להגיע הפעם להסכם בנושא השבויים והנעדרים. רק שלהנחות הללו נקודת תורפה אחת מרכזית, כאשר למנהיג חמאס יחיא סנוואר יש כרגע תוכניות אחרות משלו, והוא נחוש בכל דרך להציג מצג של ניצחון על ישראל בעימות האחרון.
זו בדיוק הבעיה עם מבצעים שמכוונים להשגת הרתעה מול אויב שדרך החשיבה שלו שונה לחלוטין מתפיסת העולם ומערכת האמונות של חברה מערבית־דמוקרטית. יחסי הכוחות מול חמאס ברורים לכל הצדדים וכך גם מי נפגע ואיבד יותר נכסים בסבב הלחימה האחרון, אבל זה אינו המבחן היחיד. כאשר מדובר בארגון טרור כמו חמאס, בעל תפיסת עולם קיצונית ודתית, הוא מסוגל פעם אחר פעם לקבל החלטה לא רציונלית לכאורה בעיניים מערביות ולמעשה להכריז מלחמה על ישראל, אף שיחסי הכוחות בין שני הצדדים, כאמור, ברורים לכל הצדדים.
מבחינת חמאס ההישגים נמדדים במושגים אחרים לחלוטין, וסנוואר הלך עוד כמה צעדים קדימה, כרגיל על חשבון התושבים בעזה. חמאס לא היה במצוקה יוצאת דופן ובחר באופן מודע להוביל את הקו הלוחמני בעקבות האירועים בירושלים ובהר הבית.
לאחר הבחירות להנהגת חמאס בעזה שבהן סנוואר ניצח בדוחק, במודיעין אצלנו העריכו בטעות שאת האור הצהוב המהבהב ואת הבעת חוסר האמון מצד מצביעי חמאס בעזה למנהיגותו יפרש סנוואר כאיתות ברור לכך שהוא חייב להביא הישגים ולשפר את המצב הכלכלי ורווחת התושבים בעזה. בפועל סנוואר פירש באופן אחר לחלוטין את המסר, הקשיח את עמדותיו, ויצא למאבק מזוין כמוביל הקו הנצי מול ישראל. במודיעין אצלנו איחרו מאוד לקרוא את הסימנים המוקדמים.
הפער בין הצהרות למעשים
לקראת יציאת המשלחת הישראלית לקהיר בשבוע הבא, המלווה בדיווחים רבים, גם מצד גורמים במערכת הישראלית, כאילו לכאורה גברו הסיכויים לעסקה בסוגיית השבויים והנעדרים, גורמים המעורים בפרטים שפכו מים צוננים ואולי אפילו קפואים: "יש הצהרות, הדלפות מכוונות ומשלחות שונות, אבל נכון לשלב הזה אין כל התקדמות מהותית. הפערים נותרו אדירים, והסיכויים להתקדמות נותרו נמוכים מאוד".
הגורמים טוענים כי סנוואר נוהג בסחטנות והוא מפזר אמירות ללא כיסוי מעשי לנכונות שלו להתקדם לעסקת שבויים ונעדרים גם כלפי המתווך המצרי. ישראל, כבר אמרנו, הקשיחה את עמדותיה לעומת סיומם של סבבי הסלמה קודמים, אבל לאחר שנים רבות של פער גדול בין ההצהרות למעשים בשטח, העמדות הללו ייבחנו רק במבחן המעשה.
ישראל נחושה לכאורה לסגור, כתנאי מקדים להסדרה בעזה, את פרק השבויים והנעדרים שנפתח במהלך מבצע צוק איתן לפני כמעט שבע שנים. מי שמצפה לתוצאות מהירות עשוי להתאכזב, כשבדרך להגעה להסכם ולהסדרה, לא מן הנמנע שעשויים להתפתח עוד סבבי הסלמה בעזה כבר בתקופה הקרובה. כרגע גם במערכת הביטחון חושבים שזו האפשרות הסבירה יותר. במבצע האחרון היו לצה"ל הישגים טובים יותר בהפעלת אש ובחיבור עם מודיעין איכותי שתורגם לפגיעה טובה יותר ביכולות חמאס, מאשר במבצעים קודמים. אבל בסופו של דבר זה עדיין היה מבצע מוגבל בהיקף שלו, וצריך להיזהר מלשווק אותו ככזה שיוביל לשינוי גדול בתמונת המצב מול עזה באופן מיידי.
במשך 16 שנים נבנתה כאן מסילה עקומה שיהיה קשה ליישר, כשהכוונה היא לפער בין הצהרות למעשים, לחוסר תגובה צבאית חריפה על כל ירי של רקטה ולהיעדר הובלת יוזמה מדינית. לפיכך, ייתכן כי עקשנות חמאס תוביל לעוד סבבי הסלמה, עד שיימצא הנתיב הנכון או החלטה ללכת למערכה רחבה יותר מאשר הפעם האחרונה.
המבחן של הממשלה הבאה לא יהיה בתגובה על בלון האש הבודד, אלא בהתמדה לאורך זמן עם מדיניות ברורה, כשהפער בין הצהרות למעשים לא יהיה דרמטי כפי שהיה בשנים האחרונות.
שיחת המח"טים
השבוע פרסמנו ב"מעריב" על המפגש של הרמטכ"ל אביב כוכבי עם שבעת מפקדי החטיבות הסדירות שפעלו בגזרת אוגדת עזה במהלך המבצע. ייאמר לזכותו של הרמטכ"ל שהוא יודע להיות ערני וקשוב לביקורת שמגיעה מדרגי השטח - ולמח"טים היה לא מעט מה להגיד, לבקר ולשאול לגבי דרך הפעלתם במבצע, ויותר חשוב - למה למעשה הצבא מצפה מהם בעתיד הקרוב, ומהו מעמדו של התמרון היבשתי בלחימה עתירת טכנולוגיה, הפעלת אש מדויקת ועליונות מודיעינית, שבמסגרתה לחיל האוויר יש יתרון מובהק לעומת כוחות היבשה.
מצד אחד, צה"ל מעוניין להוציא לפועל בשנים הקרובות תוכניות משמעותיות לחיזוק דרמטי של צבא היבשה, ולהוסיף לו אלמנטים מתקדמים של חדשנות וטכנולוגיות אש ומודיעין מתקדמות. התוכניות אמורות לשפר בצורה ניכרת את היכולת של הכוחות בשטח לזהות את האויב הנעלם, לחשוף אותו ולהרוג אותו, תחת הכותרת של קטלניות שהציב הרמטכ"ל כיעד חשוב. מצד שני, לצד חיזוק מסוים של חטיבות החוד של צה"ל באמצעים ובמשאבים בשנים האחרונות, המרחק מהחזון גדול מאוד, ויהיה קשה מאוד למימוש בשנים הקרובות במצוקה התקציבית שבה נמצאת מדינת ישראל.
חלק ממפקדי השדה, המג"דים הסדירים ומפקדי החטיבות סברו שבמהלך הלחימה אפשר היה להפעיל את מערך היבשה באופן יעיל יותר. חלק מהביקורת הופנתה לאופן שבו בוצעה תוכנית ההונאה של צה"ל כשלב מקדים לתקיפה הראשונה של חיל האוויר את מנהרות ההגנה של חמאס בצפון הרצועה. צה"ל, על פי הביקורת הזו, היה יכול לממש את התוכנית ולהכניס את הכוחות כמה מאות מטרים לשטח הרצועה, ואולי בכך לתת סיכוי טוב יותר לתוכנית ההונאה להתממש ולגרום לפעילי חמאס להיכנס אל תוך המנהרות.
בצה"ל רצו להגיע בשומר החומות למספר הרוגים גבוה משמעותית לחמאס מאשר במבצעים קודמים, מה שלא קרה בפועל. אז אומנם ניתן להתווכח ולנהל דיון בשאלה האם מספר הרוגים גבוה לאויב הוא מדד להצלחה, אבל יש לזכור שהצבא הוא זה ששם, תחת סעיף הקטלניות, את היעד הזה במרכז.
אבל מעבר לכל, נראה כי הצבא, גם לאחר המבצע, צריך לעשות תיאום ציפיות עם מפקדי השדה שלו, שנערכו בשנתיים האחרונות לאפשרות לכך שכמעט בכל תרחיש של מבצע משמעותי בעזה הם יופעלו, גם אם בצורה מוגבלת. אפשר לקבל את אמירת הרמטכ"ל בשיחה עם המח"טים, שלפיה במבצע הזה לא הייתה העת לתמרון קרקעי ברצועה וגם לא לפשיטות נקודתיות, אבל צה"ל יידרש להתמודד עם השיח המתעצם בקרב המערך הלוחם, שלא מפעילים אותו בשל חשש לנפגעים.
הבדלי גישות
לנשיא ארה"ב וממשלו הדמוקרטי יש אולי בעיות מבית בכל הקשור ליחס המועדף הניתן לישראל, אבל נכון לעכשיו זו עדיין תופעת שוליים, הממשל של ג'ו ביידן אוהד את ישראל ומבין היטב את האינטרסים הביטחוניים שלנו. אבל את הסוגיות שמטרידות את ישראל, מחמאס ועד חיזבאללה ואיראן, הוא אינו רואה במרכז מדיניות החוץ שלו. המאבק האמיתי של האמריקאים צופה פני עתיד שנים קדימה, והוא על כלכלה, עוצמה והגמוניה עולמית מול סין.
התפרצויות של אלימות ומלחמות במזרח התיכון בוודאי אינן משרתות את הממשל החדש ויוצרות רעשי רקע שמפריעים לביידן גם אצלו מבית. שלא במפתיע, פעל הממשל האמריקאי לעצור את המבצע בעזה במהירות האפשרית, כאשר במקביל הוא גם צפוי לחדש לישראל את מלאי מיירטי כיפת ברזל.
בכל הקשור לחזרה להסכם הגרעין, בישראל משוכנעים כי חידושו הוא רק עניין של זמן. בסוגיה הזו נחשפו השבוע, ולא במקרה, הבדלי הגישות בין שר הביטחון והרוב המוחלט של מערכת הביטחון לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבהיר כי "עלינו לעשות הכל כדי שאיראן לא תתחמש גרעינית, גם במחיר חיכוך עם ארה"ב". שר הביטחון וצמרת הצבא סבורים, לעומת זאת, שאת המחלוקות עם הממשל האמריקאי צריך לנהל בחשאיות בחדרי הדיונים ושצריך לפעול ולהשפיע מבפנים על סעיפים חשובים בתוכנית הגרעין.
ראש הממשלה מכיר היטב את תמונת המצב ויודע שנכון להיום אין בידיה של ישראל יכולת אמינה ומוכחת לפעול לבדה באיראן ולהבטיח פגיעה במתקני הגרעין שלה. בשנים של ההסכם הסיט צה"ל ממשאביו שהושקעו בפעולה באיראן למטרות אחרות, כשגם היכולת שיוחסה לחיל האוויר בעבר כללה פגיעה חלקית בלבד בפרויקט ועיכובו לתקופת זמן, אך לא להשמדתו.
הגברת הטון החריף של נתניהו השבוע - יותר מאשר כוונה כמסר חריף לארה"ב, נועדה למטרות פוליטיות מבית תחת המסר שלפיו רק נתניהו יכול מול הממשל האמריקאי, בדיוק כפי שבעבר המסר ההפוך היה שרק נתניהו יכול יחד עם טראמפ. מדינת ישראל היא מדינה חזקה, בעלת עוצמות צבאיות וכלכליות ובעלת יכולות טובות להגן על עצמה, אבל כדאי גם לזכור שישראל אינה מעצמה ולא היא בכעסה תסגור לארה"ב את כספי הסיוע הצבאי, תמנע ממנה חימושים מתקדמים למטוסים ותפסיק לספק לה גיבוי חשוב בזירות בינלאומיות עוינות.
זאת מהות הברית בין ישראל לארה"ב, וביחסי הקח ותן ישראל היא זו שלוקחת ולא להפך. ישראל לא תתקוף לבדה באיראן ללא הסכמה, סיוע מודיעיני ואף שיתוף פעולה צבאי עם ארה"ב. נתניהו יודע זאת היטב, כשקו לעומתי מול הממשל האמריקאי רק עלול לפגוע באינטרסים ישראליים. אם נתניהו יעשה זאת מהאופוזיציה, זה חסר משמעות לחלוטין, אבל אם בסופו של דבר הוא יישאר ראש ממשלה - זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
