1. זהו שבוע של התלכדות, של התרוממות רוח, של שינוי ושל תקווה. גם הנשיא הנבחר יצחק (בוז'י) הרצוג וגם ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט (אם לא יהיה שינוי, כמובן) הם משב רוח רענן.
זהו השבוע שבו ישראל עתידה לצאת לדרך חדשה עם ממשלה קצת מוזרה וקצת מיוחדת, שנתפרה לצורכי העת הזו, ועיקרם שניים: להחליף את שלטונו המתמשך, המפלג והמסוכן של בנימין נתניהו, וניהול ענייני המדינה בשקט, בצניעות, בתודעת שליחות, בחרדת קודש, תוך הפסקת השנאה, ההסתה, הפלגנות והשיסוע.
אם אכן תושבע, זו תהיה ממשלה שקל אולי יהיה להשביע אותה וקשה יותר יהיה לנהל ולתחזק אותה. זה יצליח רק אם כל מרכיביה יבינו את גודל השעה ואת מקומם בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, בתקופה מורכבת ומסוכנת בבית פנימה יותר מאשר מעבר לגבולות.
בבית הנשיא ובלשכת ראש הממשלה יתמקמו בקרוב שני אנשים מוכשרים ואמביציוזיים שעתידם עוד לפניהם. שניהם צעירים, שניהם אנשים מאמינים, שניהם מבינים את גודל השעה והאחריות. אינני אדם דתי, אבל אני אדם מאמין, ואני נושא תפילה להצלחתם. לו יהי.
2. בשבועות האחרונים נע ונד בנט בקרוסלה בין כיסא ראש הממשלה לבין כליה פוליטית מוחלטת. האיש האמביציוזי והמוכשר הזה, שמעולם לא הסתיר את רצונו להנהיג את המדינה, הצליח להגיע לתפקיד מעמדה מוזרה עם 6 מנדטים (במקרה הטוב), אבל נראה שהצליח.
בעוד שנה, שנתיים או שלוש שנים הוא יהיה "ראש ממשלה לשעבר", ואם יצליח בכהונתו לקדם את ישראל, לנהוג ממלכתיות ולשים את האזרחים במרכז – עשוי הדבר להשיג לו דיבידנדים פוליטיים לא מבוטלים.
ביחד איתו ייכנסו לבלפור (אם יפנו אותו...) רעייתו גילת, אישה צנועה שתאפה לבטח בכל יום שישי ארבע עוגות: שניים למחלקת הילדים בהדסה ושניים לשערי צדק. בבית יהיו שוב ילדים, אך לא בני 30.
בנט יהיה ראש הממשלה הראשון שלא יוכל לומר בנאומו "אני מודה לציבור על האמון שנתן בי", ראש הממשלה הראשון שלא הרכיב את הממשלה שבראשה הוא עומד, והוא יהיה ראשון בין שווים, כאשר יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן, גדעון סער, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ ישמשו מעין "דירקטוריון" שמכתיב את מדיניות הממשלה.
זהו הרכב פוליטי מיוחד, שנתפר לסיטואציה של תיקו פוליטי משתק. רשות הדיבור כעת לדירקטוריון ולמנהל הראשי.
3. וכעת אפשר גם לנסות לבדוק את הדברים הבאים ולהוכיח שאני כנראה צודק. אפשר להיות איש ימין ולא לתמוך בנתניהו, אפשר להיות אדם דתי בלי לתמוך בנתניהו, אפשר אפילו להיות חרדי בלי לתמוך בו, זה לא כתוב בתנ"ך. ואפשר מעכשיו להיחשב לאוהב ישראל ולפטריוט גדול של המדינה גם אם אינך תומך בנתניהו, ולא להיחשב עוד באופן אוטומטי כ"בוגד", "עוכר ישראל" או "שמאל קיצוני".
הבו לנו שפיות, הבו לנו נורמליות, תנו לאהוב זה את זה, אל תפלגו אותנו, אנחנו רוצים לנשום אוויר פסגות, להיות אחיעזר ואחיסמך. כי בשלה העת.
לו רק ניתן היה להעתיק את התרבות והקמפיין לנשיאות אל המגרש הפוליטי, זה היה נהדר. את הממלכתיות והנדיבות של המנצח כלפי "יריבתו", ואת ברכתה הכנה והלבבית של מרים פרץ לנשיא הנבחר. הלוואי.
שני דברים הקשורים לכך צדו השבוע את עיני: האחד, ציוץ של הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן, שסיפר על מפגש שלו עם איש ימין, שבו גילה שהשד לא כל כך נורא.
"בואו ניפגש, בואו נכיר ונבין, נדבר וגם נחלוק כי הגיע הזמן לשינוי ולדיאלוג", כתב; השני היה בן דודי אביב גפן (כן, הוא ממוצא סורי), שעל הבמה בבריכת הסולטן, בהופעה עם אברהם פריד, ביקש סליחה מכל חרדי שנפגע מדבריו בעבר. הוא דיבר מדם לבו.
אלו ועוד מעידים שישנה אפשרות שלפנינו תקופה חדשה עם פוטנציאל גדול לחיזוק החברה והמדינה.
4. המנהיג האמיתי של הממשלה הזו, הרוח החיה, היוזם והמייסד הוא ללא ספק לפיד, האיש שעזב את אזור הנוחות והתייצב לפני עשור לשירות הציבור והבטיח להישאר שם גם כשיהיה קר ורטוב, כי הוא "כאן לשנות". הוא גילה התמדה ורצינות, הפגין אמינות ומחויבות לבוחר, הציג נבחרת מצוינת של חברי כנסת, ניהל קמפיין מוצלח, שמר על גוש המרכז־שמאל, תיקן טעויות והפיק כמה לקחים, ונתן לליברמן להחליף אותו כמתנגד לחרדים.
לאורך כל הדרך לא איבד לפיד קשר עין עם המטרה המרכזית: להביא לסיומה של כהונת נתניהו. בדרך לשם הוא קידש את המעשה על פני העושה והצליח לשנות, כפי שהבטיח. אם הממשלה שהרכיב תוציא את ימיה ואם לאו, המהלך הזה מייצב את לפיד כ"מבוגר אחראי" וכאיש רציני, באופן שעשוי להשיא לו דיבידנדים פוליטיים לא מבוטלים במעלה הדרך.
תשואות צריכה לקבל גם יו״ר העבודה מרב מיכאלי, ששמרה על אמינותה, סירבה להצטרף לממשלת נתניהו, ישבה במדבר וכעת הובילה את העבודה למעמד ולמיקום מכובד בממשלה ובקואליציה. לא אחת כתבתי כאן שאין להספיד את העבודה. אמרתי שהיא בבחינת גחלים לוחשות שמחכות שמישהו יפיח בהן להבה. מרב עשתה זאת ובגדול.
5. מגיע לנתניהו לסיים אחרת: בכבוד, בדרך ארץ, בהכרת הטוב על מה שנתן ומה שקיבל. הוא מנע זאת מעצמו במו ידיו עם אופיו, שהלך והקצין, עם ביטחון עצמי גבוה ואמונה שהוא אכן "קוסם". לא הייתי רוצה שההיסטוריה תזכור לו רק את כתבי האישום ואת ההתנהלות הפוליטית המושחתת של השנים האחרונות, את השנאה, הפלגנות וההסתה.
הוא עשה לא מעט דברים טובים בביטחון, בכלכלה, בשלום ואפילו בחיסונים. הייתי רוצה ומצפה שגם מחנה המתנגדים שלו (ואני בתוכם), נהיה די אצילים כדי לומר לו תודה על מה שעשה ונתן. ואשים נפשי בכפי, אומר זאת וארד למחתרת: אני בעד חנינה לנתניהו. אינני רוצה לראות אותו בבית הסוהר. אני רוצה שיתחייב שהוא יוצא מהחיים הציבוריים ושימחלו לו על חטאיו. לא אצטער אם זה יקרה בתהליך סדור וגלוי.
6. את הטור הזה אני כותב אליכם מחדרי במלון "ארמאני" בדובאי. ביקור ראשון שלי באמירויות לרגל כנס כלכלי שעורכים כאן עיתון ה"ג'רוזלם פוסט" והעיתון האמירותי "אל־חליג'". את השגריר שלנו באמירויות, איתן נאה, אני מכיר מאז שנת 1996, כשהיה דיפלומט מתחיל וציר שני בשגרירות באנקרה. רק ארבעה חודשים הוא פה וכבר הפך לסלב מקומי מבוקש ומחוזר.
הוא וצוות השגרירות מעמיקים כעת את ההיכרות עם המנגנונים הכלכליים ועם גורמי הממשל, וחותמים על שורת הסכמים שייכנסו בקרוב לתוקף. היעד הוא לאפשר לישראלים ולחברות כבר ב־2022 מעמד תושבות ואישור עבודה באיחוד האמירויות.
בשיחות מסדרון עם בכירי ממשל וכלכלה אתה למד ששלב ההתלהבות והסקרנות ההדדית כבר עבר. האמירותים רוצים כעת תכלס. בעוד החברות הישראליות מחפשות כאן כסף, מבקשים המקומיים מהישראלים "דמי רצינות" והשקעה הדדית. התפיסה שלהם גורסת: עסקים עושים עם בני אדם, בואו נכיר קודם זה את זה; הישראלים רוצים קיצור דרך ולומדים בדרך הקשה שזה לא ילך.
הסיפור הגדול כאן הוא הקרנות המוחזקות על ידי בני משפחת המלוכה ומקורביהם. הם הגופים הפיננסיים הגדולים, והכנס שנערך השבוע בדובאי הוא הראשון לאחר עידן הזום ובהיקף שכזה. הפוטנציאל עצום.
7. דובאי מרתקת. באתי לכאן גם כדי ליהנות מ"פירות השלום" (תודה, נתניהו). מדובר בסוג של מעצמה ושילוב של סינגפור, מנהטן, לאס וגאס וסעודיה, עם הרבה מאוד כסף, עושר בכל פינה, קניונים ענקיים, בתי המלון המפוארים בעולם, המגדלים הגבוהים בעולם, האקווריום הגדול בעולם וגם הטמפרטורה הגבוהה בעולם.
התיירים הישראלים יגיעו לכאן שוב באוקטובר עד מרץ, שהיא עונת התיירות. מקסים כאן ובטוח. אכן עידן חדש. אני עוד אשוב. ובקרוב. שבת שלום.