אין צירוף מקרים סמלי יותר מההתרחשויות של יום רביעי השבוע. שני קווי עלילה שהתפתחו במקביל, במשכן הכנסת, מול עשרות מצלמות. קו העלילה הראשון היה הבחירות לנשיאות ה־11. מרים פרץ, אישה מזרחית, ילידת מרוקו, שגדלה במעברה בדרום הארץ, מנהלת בית ספר בעבר, הסתובבה במסדרונות הכנסת, חייכה, התחבקה עם אנשים שניגשו לחזק את ידיה או סתם לדרוש בשלומה.

לאורך כל הדרך, במשך כל אותן שלוש השעות שעברו מאז כניסתה לכנסת בליווי ילדיה ועד ההכרזה על הניצחון האולטימטיבי והצפוי של יריבה, יו"ר הסוכנות יצחק הרצוג, לבשו פניה של פרץ ארשת של מודעות עמוקה למה שמתרחש באמת. גם כשחייכה ונאמה, שידרו עיניה מוּדעות להפסד. כאשר זה קרה בפועל, ההסבר המרכזי שעלה - בשידורים החיים מקומת הממשלה, בשיחות שהתקיימו במסדרונות המשכן ובמזנון הח"כים שנפתח לראשונה עם מקומות ישיבה אחרי שנת הקורונה - היה היעדר מוחלט של כל ניסיון פוליטי או מדיני.

זוהי אמת לאמיתה, פרץ אכן נטולת כל רקע דרוש בתחום, וקשה להתווכח עם העובדות. ייתכן שיש מקום לוויכוח מלומד סביב השאלה איזה נשיא עדיף לעם היושב בציון: פוליטיקאי ותיק ומקושר, בעל יוקרה משפחתית ובעל יוקרה שרכש בזכות עצמו או "האמא הלאומית", שיש לה לב רחב וסיפור חיים טרגי. אך אין ויכוח סביב העובדה כי הניסיון העשיר שיש להרצוג לא קיים כלל וכלל אצל פרץ.

העלילה השנייה היא הדרמה הפוליטית, שבה הוכח ההפך המוחלט מהתזה המדוברת. יאיר לפיד, שיכול להוציא עבודת דוקטורט בנושא "טענות על חוסר ניסיון פוליטי־מדיני", הצליח במה ששועלים פוליטיים ותיקים ואלופי צה"ל מפוארים כשלו בו פעם אחר פעם. הוא הרים טלפון לנשיא המדינה ואמר את המשפט הנכסף: "אדוני הנשיא, עלה בידי להקים ממשלה".

תשע שנים עברו מאז אותו ינואר בשנת 2012, כאשר לפיד, אז הכוכב של "אולפן שישי", הודיע למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס, על רצונו לפרוש מהנחיית התוכנית. איך לא קראו לו בליכוד ובימין, מה לא הזכירו לעיתונאי שהתעקש להפוך לפוליטיקאי. מהזכאות לבגרות והשירות הצבאי בעיתון "במחנה", ועד אותו משפט אלמותי שאמר לפני שנים רבות בראיון שערך עם בנימין נתניהו "אני לא מבין כלום בכלכלה". צעד אחר צעד, שנה אחר שנה, הוכיח לפיד את עצמו, הוכיח כי גם בפוליטיקה הישראלית אפשר להגיע אל על, גם אם בקורות חייך לא מופיעות דרגות של רב־אלוף או שורה של תפקידים מיניסטריאליים בכירים.

בעוד שבבלפור צחקו, הוא הקים מפלגה וזכה ב־19 מנדטים. הם המשיכו לצחוק ולנגח, הוא המשיך להתקדם. השבוע הוכיח כי הוא מסוגל וראוי להיות לא רק ראש המפלגה שאותה הקים וטיפח במו ידיו, אלא גם מנהיג מחנה המרכז־שמאל. אף אחד לפניו שהציב את עצמו בדו־קרב מול נתניהו, לא הצליח להגיע לשלב הגמר. לא ציפי לבני, לא בוז'י הרצוג ולא בני גנץ הצליחו לתכנן, להנדס ולהרכיב קואליציה לעומתית למחנה נתניהו.

יש להבהיר כי כל הנאמר עד כה כפוף לעובדה כי המשחק לא נגמר, להפך. בשעות שאחרי אותה שיחת טלפון לילית בין לפיד לנשיא ריבלין הפך הליך הקמת הממשלה לדרמה מסרטי מתח. ובכל זאת, רגע לפני שנגיע לפרטי הדרמה, נחזור על זה שוב: הלילה שבין רביעי לחמישי ייכנס לקורות חייו של לפיד ושל הפוליטיקה הישראלית כציון דרך שבו ראש מפלגת יש עתיד הפך למנהיג הפוליטי של מחנהו.

אלון דוידי בפעולה
בחזרה ליום בחירת הנשיא בכנסת. אלו שנתקלו בנתניהו בזמן שהותו במשכן, עולה למליאה להצביע, מחליף מילה עם מקורביו ליד שולחן הממשלה, או חוזר לזמן קצר ללשכתו שבקומת הממשלה, העידו בלא מעט הפתעה כי "ביבי לגמרי לא בפאניקה. הוא מודאג ומוטרד, אבל לא משדר היסטריה. זה סימן שהוא ממשיך לפעול ומאמין כי העסק עוד לא אבוד". כך שמעתי משלושה פוליטיקאים ממפלגות שונות שהמכנה המשותף לשלושתם הוא ההיכרות רבת השנים עם נתניהו.

ובכן, כל מי שמכיר את נתניהו ואת אופיו הסיירת־מטכ"לי מאז ומתמיד, בטוח כי האיש לא נח לרגע. בוודאי לא התייאש. בעוד שאלה מאנשי הליכוד ששתקו או התחנפו עד השבוע האחרון, התחילו לדבר על "טעויותיו של נתניהו שהובילו לעליית השמאל לשלטון", עשרות שליחי ראש הממשלה נשלחו לכל עבר, לכל גורם אפשרי, והבטחות בומבסטיות בפיהם.

אחד מאלו שהיו על הכוונת של נתניהו הוא גנץ, יו"ר כחול לבן. לגנץ יש מנהג ידוע. אחת לזמן מה הוא דואג להחליף לא רק את המכשיר הנייד שלו, אלא גם את מספר הנייד. ליתר ביטחון. לך תדע מי זומם ומה. מסע הכומתה שעבר גנץ בממשלה המשותפת עם נתניהו רק חיזק את חשדנותו. השבוע הוא שקל להחליף את הנייד שוב עוד לפני המועד המתוכנן. שיחות הטלפון מאנשי נתניהו הפכו למטרידות עד כדי כך שבשלב מסוים הפסיק גנץ לענות אם ראה שמצלצלים ממספר חסוי או לא מוכר. "בטח זה שוב ביבי וההצעות שלו", התלונן בפני מקורביו.

ההצעה שהועברה לגנץ הייתה ממשלת רוטציה, כך שיו"ר כחול לבן יכהן ראשון במשך שנתיים. גנץ סירב והיה בין הראשונים שחתמו ללפיד. "כי זה בני, אין מה לפתות אותו, בטח לא מכיוונו של נתניהו. חבל שבבלפור בזבזו עליו זמן, היה לביבי זמן להפנים כי נגמר הסיפור, וגנץ לא יחזור", אמרו אנשים שדיברו עם גנץ בשיאו של המו"מ הקואליציוני.

אך הלחץ שהפעילו השליחים ששוגרו מרחוב בלפור לגנץ לא מתקרב כלל לממדי הלחצים שהופעלו על אנשי ימינה. "תקרית עמיחי שיקלי" עודדה את נתניהו ואת אנשיו וחיזקה אצלם את התקווה כי אם יש אחד, ניתן להביא עוד. רבני המגזר הציוני־דתי ועסקניו נשלחו בהמוניהם לניר אורבך ולעידית סילמן בניסיון לשכנע אותם להצטרף להתנגדותו של שיקלי ולהכשיל את ממשלת השינוי בהצבעה.

מכל חברי סיעתה, סילמן היא האדם הקרוב ביותר לאיילת שקד. יש שקוראים לה "הצל של איילת". "כל עוד איילת בעד הממשלה, עידית לא תתנגד", עלו הדיווחים מהשטח על רקע שיחות קדחתניות אינסופיות שהתקיימו מאחורי הקלעים במקביל למו"מ הרשמי.

אורבך התברר כסיפור אחר לחלוטין, דרמטי אף יותר מ"אירוע שיקלי". ידידיו הוותיקים שהצליחו לתפוס אותו לשיחה במהלך הימים הגורליים העידו כי "ניר מאוד לא רגוע, מאוד לא שלם עם עצמו ולא מפסיק להתייעץ ולהתלבט". אורבך היה זה שלפני שבוע הגיע יחד עם שקד לביתו של הרב חיים דרוקמן, והשניים עשו עוד ניסיון נואש לשכנע את ותיק רבני המגזר לסלול את דרכה של ממשלת ימין ולהסיר את התנגדותו לתמיכת רע"ם.

שקד ואורבך נפגשו עם דרוקמן פעמיים, ופעמיים סורבו. מאז נכנס אורבך למצוקה של ממש, ומכריו סיפרו כי במשך כל השבוע היה שקוע בלבטים קשים. לאחד אמר כי "לא יערים קשיים על נפתלי ולא יעמוד בדרכו לראשות ממשלה", לשני הבהיר כי הוא "שוקל להתפטר", לשלישי אמר "אני נוטה להצביע נגד הממשלה, כי זה צו מצפוני". ובפני כולם הדגיש כי הוא מאשים את בצלאל סמוטריץ' במצב שנוצר, בכך שממשלת ימין לא קמה, וממשלת שינוי עומדת על סף הקמתה. "אם שיקלי ביחסים טובים עם בצלאל, והם משוחחים לא מעט, אורבך מסרב בתוקף לדבר עם סמוטריץ', הוא רואה בו האשם המרכזי", מספרים המקורבים.

ביום האחרון והגורלי של מנדט לפיד להקמת הממשלה הגיע ללשכה הפרלמנטרית של אורבך ידידו הטוב, ראש עיריית שדרות אלון דוידי. דוידי נמנה עם חבורה מצומצמת מאוד של ידידי אורבך הוותיקים לצדם של ליאור ליפשיץ, מנכ"ל קרן קהילות של הגרעינים התורניים, מיכאל סימנטוב, מנכ"ל ישיבת שדרות, ושי נתן, מנכ"ל עיריית אלעד. ליפשיץ, דוידי ואורבך אף עבדו יחד כצוות בלשכת אפי איתם, כאשר האחרון כיהן כשר השיכון בממשלת אריאל שרון.

דוידי ואורבך ישבו בחדר ודיברו. הזמן עבר, ואז הגיעו הדיווחים כי אורבך מתנגד להקמת ממשלת בנט־לפיד. בגוש השינוי נחלקו הדעות בין הטענה כי "זו התנגדות מהותית, וצריך ללחוץ על אורבך שיתפטר", לבין הטענה כי "אורבך מנסה להרוויח תפקיד ומתעקש מטעמי מיקוח". בבלפור עוררה התעקשותו של אורבך התקף התלהבות, ואתמול בבוקר זימן נתניהו בדחיפות את ראשי המפלגות החרדיות ואת יריב לוין ומיקי זוהר לסיעור מוחות סביב השאלה "איך להעמיק את הקרע בימינה ולהביא לקריסת הממשלה שטרם קמה".

פיצול והרס
גם בזמן כתיבת שורות אלה אין לדעת איזה מהלך יצליח: המאמץ האדיר של כל מתנגדי נתניהו להביא לפינויו מהמעון שברחוב בלפור, או המאמץ האדיר של היושב בבלפור לעצור את הקטר הדוהר לתהום (מבחינתו). התמחותו של נתניהו בפיצול ובהרס בקרב מחנה האויב ידועה, אומנותו בתחום אינה מוטלת בספק. אומנם להקים ממשלה בעצמו נתניהו לא מצליח זה שנתיים, אך להרוס ממשלה ליריבים הוא בהחלט מסוגל. אם המהלך של נתניהו יניב פרי, וממשלת שינוי לא תקום בהיעדר הרוב הנדרש, יחזור המנדט לכנסת, והמשחק ייפתח מחדש.

מבחינת נתניהו מדובר בקרב הישרדות תורני. זה הרי מצבו במשך כל השנתיים של בחירות בלתי פוסקות. אם לא להצליח, אז לפחות לשרוד. גם אם זה בא על חשבון היציבות השלטונית במדינה כולה. אם המאמץ של נתניהו לטרפד את הקמת ממשלת בנט־לפיד ייכשל, הסיכוי שיתפטר מרצון ויפנה את מקומו שואף לאפס. הרי במהלך החודשים האחרונים, גם כאשר לא הצליח לממש את המנדט מהנשיא, גם כאשר עקב אחרי המאמצים של לפיד להקים ממשלה, קיבל נתניהו כמה וכמה עצות זהות מאנשים שונים.

מאנשי הליכוד ומאנשי המערכת בעבר ובהווה, וכולם אמרו את אותו הדבר: כל עוד אתה נשאר יו"ר הליכוד והמועמד לראשות ממשלה מטעם מפלגתך, הפלונטר לא ייפתר. רק אם תזוז, תוכל לשחרר את המערכת והימין יישאר בשלטון.

כולם נענו בסירוב מוחלט שאינו משתמע לשתי פנים. הוא שם כדי להישאר: אם לא בראש שולחן הממשלה, אז על ספסל האופוזיציה.