השיבה של נינט טייב ל"הכוכב הבא" הפכה - בסיוע יחסי הציבור הסופר־אפקטיביים של קשת - לאירוע כמעט לאומי. טייב עצמה הסבירה בראיון שהסכימה לחזור לתוכנית כדי “לרפא את הטראומה" שנותרה בה מהסבב הראשון, וגם כדי “לתת את האינפוט לחבר'ה הצעירים שיגיעו לתוכנית איך להתמודד עם הדבר הזה וגם לכוון תוך כדי". כלומר, יש פה למעשה אקט פילנתרופי חינוכי. בניגוד לשופטים אחרים, שפשוט באים בשביל הכסף וההישארות בתודעה.
אבל גם אם נשים את הציניות בצד, אין ספק שמדובר באירוע משמעותי. הכוכבת הראשונה של הריאליטי המוזיקלי בישראל, ואולי הכוכבת הגדולה ביותר שצמחה מכל ז'אנר תוכניות המציאות, חוזרת כמעט 18 שנה (!) אחרי שזכתה בתוכנית למקום הפשע, והפעם כשופטת. אגב, נתעלם לרגע מהעובדה שנינט השתתפה באותה תוכנית כשופטת אורחת כבר ב־2018, כדי לא לקלקל את הדרמה.
והשאלה הגדולה היא - מהי אותה הכוונה שטייב אמורה להעניק למתחרים הצעירים ב־2021. מה מתוך הדברים שעברה בקריירה הלגמרי לא קצרה שלה צריכים ללמד מישהו שנמצא כרגע על קו הזינוק. התשובה היא - המון דברים. אבל רובם מגיעים מהציווי של "אל תעשה".
טייב יצאה לדרך עם כל החבילה. קול מדהים, מראה מצודד וכריזמה בלתי נדלית. וגם חיבור טבעי לגמרי בין “ים של דמעות" והיהודים. כלומר בין מזרחית ודיסטורשן. הצירוף הכי ישראלי שיש, וגם כזה שאפשר לה מרחב תמרון מוזיקלי רחב, באופן יחסי.
אבל כמעט מהרגע הראשון היא רצתה אחרת. טייב לא הסתפקה בלהיות “רק זמרת", וניסתה שוב ושוב להוכיח את יכולותיה כיוצרת, ולהתמקד בז'אנר החביב עליה של רוק אלטרנטיבי. ורצוי באנגלית. ההתעקשות שלה לשחות נגד הזרם גרמה ללא מעט אנשים - מרביתם עיתונאים - להעריץ אותה על האומץ ועל המחיר הלא פשוט שהיא משלמת. אבל בעיניי, זה היה פשוט רצף מתמשך של טעויות מקצועיות, שגרם לבזבוז של אחד מהכישרונות הכי גדולים שצמחו כאן. ואני אסביר.
קודם כל, אחרי ח"י שנות קריירה וחמישה אלבומי אולפן, אפשר כבר להגיד שההתעקשות של טייב ליצור כמעט הכל בעצמה לא הביאה לתוצאות גדולות ונצורות. אם אבקש מכם למנות, מהשרוול, חמישה שירים מקוריים שלה שאתם מכירים, קרוב לוודאי שלא תעמדו במשימה. אי אפשר להתווכח על כישרון, זה עניין סובייקטיבי לגמרי, ועדיין - לא סביר שאחרי תקופה כל כך ממושכת של פעילות, שלכל אורכה היא עדיין סופר־פופולרית כפרסונה, המוזיקה של טייב לא תפרוץ לתודעה הרחבה. מוזיקאיות ישראליות גדולות, כמו יהודית רביץ או קורין אלאל, לא התביישו - אף שהן יוצרות גדולות בעצמן - לבקש שירים מכותבים וממלחינים אחרים.
שירים שבהרבה מובנים הזניקו את הקריירה שלהן. גם אצל טייב עצמה, אלבום הבכורה “יחפה", שבו עבדה עם אביב גפן, עילי בוטנר ואחרים, סיפק את עיקר השירים המוכרים שלה. ולטעמי גם המוצלחים.
אבל מאז היא מתעקשת ליצור את מרבית שיריה לבד, טעות ראשונה. טעות שנייה: להמציא את עצמה כמוזיקאית רוק אלטרנטיבית. ז'אנר שהוא כמעט אזוטרי בישראל, ואילו בעולם אין לה בו שום יתרון יחסי, כי הוא רחוק מאוד מהשורשים שלה. טעות שלישית: משחק כפול. טייב זרקה לכאורה את הכוכבות הגדולה של הריאליטי והתחילה מאפס, כמו מוזיקאי רגיל. מועדונים קטנים, הפקה מחתרתית וכו'. אבל היא לא באמת הלכה עד הסוף, והמשיכה לתחזק במקביל את מעמדה כסלבית. בלילה היא צרחה על במה אלטרנטיבית, אבל ביום עשתה קמפיינים, הופיעה בסדרות טלוויזיה פופולריות, כיכבה במדורי רכילות וגו'. בקיצור - לא אמין.
אם המתמודד הצעיר ב"הכוכב הבא" רוצה לקבל המלצות אמיתיות לניהול קריירה, מוטב לו לפנות לנמסיס של טייב בשולחן השופטים. שירי מימון יצאה לדרך כמספר 2, לא רק במיקום בתחרות אלא גם במידת הכישרון הגולמי. אבל לאורך השנים היא מקסמה את היכולות שלה, הגשימה יעד אחרי יעד בנחישות ובעיקר - לא ניסתה להיות מה שהיא לא. התוצאה היא קריירה נהדרת ומודל אמיתי לחיקוי.
על הסכין
בלי קשר לעתידה של “ממשלת השינוי", אין ספק שההתארגנות שלה כשלעצמה היא כישלון פוליטי עצום של בנימין נתניהו. במציאות שבה מרבית הציבור הישראלי ימני, ולנתניהו יש קבלות מרשימות להצגה כמו מבצע החיסונים או הסכמי השלום במפרץ, הוא היה אמור לקחת את הבחירות בהליכה. אבל ההתנהלות שלו השניאה אותו גם על הגורמים הכי קרובים אליו אידיאולוגית.
אני מתקשה להזדעזע מהתנועה המגונה של ניר קלינגר, מאמן הפועל ת"א בכדורגל, לעבר אוהדי מכבי בדרבי הגביע. נכון, מאמן חייב לשלוט בעצמו. אבל כשאוהדים עולבים בו אישית, באלפיהם, ולא נענשים על כך, אפשר להבין אותו. הגיע הזמן לרסן את הרשעות והנבזיות של שירי האוהדים (כולל אלה של האדומים מת"א, מראשי הז'אנר).
"הקורבן" (סלקום טי־וי) היא מיני־סדרה בריטית, במבטא סקוטי בולט, העוסקת באם שילדה נרצח ומנסה לאחר שנים לאתר את הרוצח - שהיה קטין בזמן המעשה ולכן זהותו חסויה. הרבה דרמות, טוויסטים בעלילה, משחק משובח של כל המעורבים ובעיקר - הסתכלות מורכבת על מונחים כמו אשמה, חרטה, שכול ושיקום.