נתניהו ניסה להצטייר כמומחה טרור, האם ראוי לתואר?

לבנימין נתניהו היה חשוב תמיד להצטייר כמומחה לטרור שמשיא עצות לארצות המערב. הוא קיווה שיהיו מי שיראו בו את הסמכות המקצועית לפתרון בעיית הטרור העולמי. בשנת 1987, שנה לפני שהוא סיים את תפקידו כשגריר ישראל באו"ם, ועוד לפני שהצטרף לליכוד, פרסם נתניהו אסופת מאמרים של חוקרים אקדמאים ואישים פוליטיים בספר שיצא לאור בארצות הברית תחת השם "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח".

כעשור אחר כך הגיע נתניהו למסקנה שהוא בשל להוציא ספר נוסף. הפעם זה היה ספר שהוא כתב בעצמו ונשא את השם: "מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי". הספר עסק בין השאר במדיניות הטרור של ממשלתו של יצחק רבין.

אסופת המאמרים הראשונה שהוציא נתניהו אפשרה לו להציג עצמו כמי שבקיא בהתמודדות עם טרור בינלאומי ולהציע למדינות המערב עצות כיצד להתמודד עם טרור. כהונתו כראש ממשלה זמן קצר אחר כך מעלה ספק גדול אם הוא מימש בתפקידו כראש ממשלה את מה שהוא הטיף לאחרים לעשות. לגל טרור המתאבדים שהיה בחודשים פברואר־מרץ 1996 היה כנראה השפעה על הבחירות שנערכו חודשיים אחר כך. מי שהזדרז לבקר את ממשלתו של רבין על מדיניותה כלפי הטרור, התקשה לפעול ולעצור את טרור המתאבדים.

את מדיניות הביטחון של נתניהו כלפי חמאס הגדיר פרופ' אפרים ענבר, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, כאסטרטגיית "כיסוח הדשא". לדעתו של ענבר, ישראל אימצה בחוכמה אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה, שנועדה בראש ובראשונה לפגוע ביכולות האויב. ענבר סבור שישראל פועלת בכוח להשמדת אויביה רק כשהיא סופגת סדרה של מתקפות, וזאת בתקווה שמבצעים גדולים מעת לעת יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופות של הפוגה, וכל זאת בלי לכבוש את רצועת עזה. בעניין זה יהיו מי שיאמרו שנתניהו נקט בשנות כהונתו טקטיקה צבאית ראויה בכך שעשה הכל רק שלא לגרור את ישראל למלחמות ודחה אופציה של כניסה למלחמה ככל שניתן.

בכל תקופת כהונתו ניסה נתניהו למנוע את שחרורם של אסירים עם דם על הידיים, והצדיק את מדיניותו כשטען שמשוחררי עסקת טננבוים, שבוצעה בראשית שנת 2004, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון, היו האחראים הישירים לרציחתם של 27 ישראלים בפיגועים שביצעו זמן קצר אחרי שחרורם. זה לא מנע מנתניהו לאשר באוקטובר 2011 את עסקת שליט, שבמסגרתה בוצעה עסקת חילופין בין ישראל לארגון הטרור חמאס, ובה שוחררו 1,027 אסירים ביטחוניים ועצירים תמורת החייל גלעד שליט. לא רק שנתניהו תמך בעסקה, הוא טרח גם להגיע לבסיס חיל האוויר כדי לקבל את פניו של החייל המשוחרר, שנכנע לשוביו ללא קרב.

נתניהו היה זה ששחרר את השייח' אחמד יאסין, שהיה מנהיג חמאס, בלי שיאסין נאלץ לחתום על התחייבות שלאחר שחרורו הוא לא יעסוק בטרור. יאסין שוחרר ממאסרו ב־1997 לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בחאלד משעל בירדן. זמן קצר לאחר שחרורו יצא יאסין למסע הסברה במדינות ערב, וחזר לעזה כשברשותו עשרות מיליוני דולרים. נתניהו לא מנע את חזרתו לעזה מתוך רצון להמשיך ולשמור על רגיעה בכל מחיר.

במדיניות הביטחון של נתניהו לא חסרו זגזוגים. הוא האשים לא אחת אחרים במה שהוא היה אחראי לו, אבל אם הוא הצליח לדחות עימותים צבאיים ומלחמות, זהו קרדיט שיש לזקוף לזכותו. נתניהו היה רוצה שנזכור אותו כ"מר ביטחון", אבל הקרדיט הזה שמור אצלי לרמטכ"לים בני גנץ, גדי איזנקוט ואביב כוכבי, ששירתו תחתיו.