בדיוק לפני 40 שנה, באמצע יוני 1981, כבש את מצעדי הפזמונים בכל העולם יציר מוזיקלי יוצא דופן. זה היה סינגל שנקרא "Stars On 45 Medley", ובאנגלית מעוברתת - סטארז און פורטי פייב. מחרוזת במקצב הדיסקו, שחיברה בין עשרה שירי סיקסטיז פופולריים, שמונה מהם של הביטלס. השירים לא רק בוצעו במקצב שונה מהמקור אלא גם בידי זמרים אחרים. וליתר דיוק, שלושה זמרים הולנדים שגילמו בנפרד את תפקידיהם של ג׳ון, פול וג׳ורג׳. והם קוצרו, פורקו וחוברו ביניהם באופן יצירתי לחלוטין, שלא היה קשור בכלל לתוכני השירים או למילים שלהם. פשוט, מה שהתחבר טוב מבחינה מוזיקלית.
המחרוזת נפתחה בהקדמה מושרת של דיסקו הארד קור, שמתחיל בקריאה ""Let׳s Do It!, המשיכה לשירים "Venus" ו"Sugar Sugar", שלא היו קשורים לביטלס, ומשם עברה ל"No Reply" ולשבעה שירים נוספים ברצף של ארבעת המופלאים, האחרון שבהם "You're going to lose that girl". בתווך שולבו גם שירים “רציניים", כמו "Nowhere Man".
כל הקרנבל המשונה הזה נהגה והופק בידי הולנדי בשם וילם ואן קוטן, מנכ"ל בחברת הוצאה לאור, ששמע מחרוזת מחתרתית בעלת אופי דומה בחנות תקליטים שנקלע אליה במקרה. משם הוא התחיל לגלגל את הרעיון, כשהשם “45" הגיע ממהירות הסיבוב של סינגל ויניל על פטיפון. החלק המאתגר ביותר של העבודה היה החיבור בין הרצועות. היות שמדובר בטרום העידן הדיגיטלי, כל רצועה הוקלטה בנפרד, והחיבור ביניהן היה ידני, על רקע לופ של תופים שהוקלט מראש. מרביתו דימה מחיאות כפיים, שהפכו לצליל הכי מזוהה של המחרוזת.
התוצאה יצאה לאור, כאמור, לפני 40 שנה בדיוק, והעפילה מיד לראש מצעד הסינגלים בארצות הברית. המחרוזת הייתה כל כך פופולרית, עד שהיא אפילו הוצאה באופן רשמי בברית המועצות, שהייתה אז מעבר למסך הברזל. וגם הביאה לגל שוצף של מחרוזות אחרות, שהוצאו במחצית הראשונה של שנות ה־80, בהן כאלה של הביץ׳ בויז, הארי בלפונטה, רוד סטיוארט ואפילו הביטלס עצמם, שהשיקו מחרוזת מתוך שירי הלהקה שהופיעו בסרטים. אלא שבתוך זמן קצר המגמה התהפכה. קומיקאים כמו ווירד אל ינקוביץ׳ יצרו פארודיות על המחרוזת (“פולקות על 45"), והן החלו להיתפס כסמל להתמסחרות ולחוסר טעם.
לא פלא. בעיניים עכשוויות זה נראה כמעט כמו חילול הקודש. לקחת שירים של הלהקה הכי טובה בעולם ולהקליט אותם מחדש במקצב אחר לגמרי, תוך שאתה משתמש בשברי שירים ומדביק ביניהם ללא כל קונספט אומנותי או תוכני מנומק. מה לעזאזל הם חשבו לעצמם, ההולנדים החצופים האלה?
אבל כאן מגיע הווידוי. וגם הסיבה לכתיבת הטור הזה. כילד בן 12, הסינגל הזה ממש היה הפעם הראשונה שבה שמעתי שירים של הביטלס. וגם הקטליזטור המרכזי שגרם לי ללכת אל המקור, ולהצטרף למסע הקסם המוזיקלי שמלווה אותי עד היום. למעשה נדרשו לי שנים כדי להפריד בראש בין שירי המחרוזת. ולהפנים שבסוף הפזמון של "no reply" לא מתחיל הבית של "I׳ll be back" וגו׳. ובעיקר, הייתי צריך לחצות ימים ומצולות אין ספור כדי לא להתבייש יותר בעובדה שההיכרות הראשונית שלי עם השירים שאני הכי אוהב בעולם הייתה דרך די־ג׳ייז אלמונים בקבקבי עץ. שעוד חשבתי שהם הזמרים המקוריים!
אז מה הפואנטה? המחרוזת הזו של וילם ואן קוטן החזירה דור שלם של מאזינים, כמוני, לקלאסיקות שכבר הלכו לאיבוד, מבחינתנו. ויותר מזה - היא לקחה שירים שנתפסו כארכאיים, והפכה אותם ללהיטי ריקודים עכשוויים. במילים אחרות: השיבה להם את הכיף. ואת המוג׳ו. בערך כמו שהטיק־טוק של היום מעלה באוב להיטי עבר ומזריק להם מחדש סקס־אפיל. והנה האירוניה: חיתוך והדבקה של שירים, שנתפסו אז כזילות, הפכו עם השנים לאומנות של ממש, בעיקר בהיפ הופ. השבוע הקשבתי למחרוזת, אחרי 30 שנה לפחות, ורקדתי בחדר כמו במסיבת כיתה בתחילת האייטיז. אלוהים אדירים, זה היה פשוט פופ מעולה.
על הסכין
"מיי וג׳ורג'", המיני־סדרה שעונתה השנייה עלתה לאחרונה בנטפליקס, נקראת במקור "Feel Good", וזה בדיוק מה שהיא עושה. הסדרה, שעוסקת ברומן בין סטנדאפיסטית לסבית עם בעיות סמים ובחורה סטרייטית לשעבר, מצליחה לגעת בחן בנושאים הכי כבדים שיש, ולמרות המעטפת הלהט"בית עוסקת באהבה על כל גווניה. תענוג.
גם אחרי צפייה ב"החנות שיש בה הכל", הקומדיה המוזיקלית החדשה של כאן 11, לא ממש הבנתי מה רוצים ממני. אבל נהניתי מהבלבול. ומהמקוריות. הכתיבה של עוזי וייל, המוזיקה של שלום גד וגלריית השחקנים המפוארת יוצרות רגעים מופלאים ממש, שאין להם פואנטה או הקשר ברורים. כמו קרובת משפחה של “החמישייה הקאמרית", לטוב ולרע. בייחוד לטוב.
שיתוף הפעולה המפתיע בין אביב גפן ואברהם פריד זכה לקיתונות של לעג וביקורת, מהצד החילוני כמובן, אבל אני דווקא בעדו. כל סוג של חיבור בין זרמים שונים של ישראליות הוא מבורך. ולגבי גפן, אני לא מזהה שום מכירה של עקרונות, כי הם לא באמת היו שם מלכתחילה. רק מוזיקאי סופר־מוכשר שצמא לאהבת הקהל. כל קהל.