שבוע לפני טקס השבעת הממשלה נועדו נפתלי בנט ובני גנץ ו"דנו במדיניות השטחים". אין לי מושג מי אמר מה למי, וברור שלא דנו שם במדיניות השטחים, אלא בשאלה מה תהיה האמירה המשותפת של ראש הממשלה המיועד ושר הביטחון בנושא השנוי במחלוקת המכונה "המדיניות בשטחים".
דיונים אמיתיים על עתיד השטחים יתנהלו רק אחרי שאנקל ג'ו יאמר את דברו. ובפומבי. אני מניח שגנץ יודע, יותר מבנט, מה חושבים האמריקאים עקב שיחות רצופות מול הפנטגון ומזכירות המדינה. לפני כחודש הגיע גנץ לוושינגטון כדי לחדש מלאים אחרי הסבב בעזה, ואין דרך בעולם שלא שמע שם למה מצפים האמריקאים בתמורה. לפחות בכללי. גם אם גנץ לא יודע את הפרטים שהם ליבת ההצעה האמריקאית הוא יודע מה שכולנו יודעים: שתי מדינות לשני עמים. אם אני מבין נכון את הראש של הביידנים, הם ילכו בסופו של דבר על ועידה בינלאומית שאמורה להיות מגובה על ידי הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה), וזה יקרה לאור הנחיית ביידן ("אנחנו הולכים לעבוד בכל נושא בינלאומי עם מקסימום שותפים"), כולל מגעים עם מדינות ערב. ונחשו מה אומרות כולן? נכון. שתי מדינות.
הנחת העבודה כיום היא ש"העולם" בהנהגת ארה"ב מבין שהאספסוף האמוני בישראל, בהנהגת נתניהו, מאיים לגלוש למהומות, ובנט ושות' זקוקים לזמן התייצבות. לכן זה לא יקרה מחר, אבל אחרי מחר יש מחרתיים. ופתרון הסוגיה הישראלית בנושא הפלסטיני הוא מפתח חשוב לרגיעה, שהיא אינטרס של כל הצדדים. אפילו של איראן. הבעיה: ניהול ענייני "המדיניות בשטחים" הוא עסק שדורש מדיניות של 7/24, ואותה מדיניות חייבת להתכתב עם המדיניות האמריקאית, גם אם לא באחד על אחד, לפחות במניעת פרובוקציות. הדיאלוג ההיסטורי עם ידידתנו הגדולה, למעט תקופת טראמפ, היה תמיד חשוף, גם אם לא גלוי לחלוטין. הסגנון השקט גורס: "אתם רוצים מיירטים של כיפת ברזל לסיבוב הבא? תתיישרו בהתאם".
זאב אלקין דרש לקבל שליטה על הבנייה בגדה. גנץ התנגד. התוצאה: במקום יחידת סמך שתנוהל על ידי אלקין ותקווה חדשה, תוקם מינהלת תחת המינהל האזרחי בשליטת גנץ, והיא זו שתעסוק בניהול שטחי C. המשתמע הוא שהרשות הפלסטינית תוכל לבנות שם בהתאם לדרישה הקבועה של האמריקאים לאפשר לפלסטינים רצף טריטוריאלי שהוא בסיס מדינתם העתידה.
20 שנה, למעלה ממחציתן של נתניהו, לא נבנו מאחזים חדשים. לפני כחודשיים הקימו המתנחלים (שם גנרי. הפעם מדובר באחת מאותן עמותות משורשרות פיננסית ברמה של תמנון חסר פנים מרובה זרועות וכפתורי יניקה) מאחז לא חוקי בשם אביתר, והוא פונה מיד. הימים ימי ממשלת נתניהו, והפינוי היה חלק ממדיניותו. הוא עדיין פנטז שאולי יצליח לגרום לעריקת אחד או שניים, ולא רצה להחריב סופית את יחסיו עם הביידנים. לכן לא הגיב על הפינוי.
בשבוע שעבר, כחלק מתעתועי קמפיין הלחץ על בנט, נתניהו עדיין בלשכה, הכניס ח"כ משה ארבל חומרי בנייה למאחז אביתר. בבת אחת הוקמו בו כ־15 מבנים ונסלל כביש מחבר. השתולים של המתנחלים במערכות הביטחון באיו"ש גרמו למצב שבו חיילי צה"ל עזרו לפולשים בבניית המאחז. דובר צה"ל הבהיר כי המקרה ייחקר ובמקרה הצורך יינקטו צעדים משמעותיים. מפקד פיקוד המרכז, בגיבוי גנץ כממונה על המינהל האזרחי, הוציא צו תיחום בדרישה לפינוי ואסר בנייה בשטח. מדובר באדמות שזהותן לא התבררה כחוק (טענות המתנחלים נעות מאדמות המדינה שהיא שלנו וחוץ מזה אלוהים אישר).
בשבוע שעבר, כאשר היה ברור שבנט רה"מ, נטש נתניהו את עמדתו הקודמת כבלתי מעורב והחל מנהל את קמפיין ההתרסה כראש האופוזיציה. הצו, טען נתניהו (עדיין ראש ממשלה), טעון הסכמת ראש הממשלה, הוצא בחוסר סמכות ויש להקפיאו עד לבירור מעמד הקרקע. גנץ סגר עניין והשיב כי צו תיחום לא חייב באישור ראש הממשלה, והצו עבר לבנט. עוצמת הטרגדיה (והזעם שהיא אמורה לעורר) ששמה "הסוגיה הישראלית־פלסטינית" הסתכמה השבוע בכך שנער בן 15 מן הכפר הסמוך שהשתתף בהפגנה נגד הקמת המאחז נורה למוות בירי חי של חיילי צה"ל.
הדחליל האיראני
בינתיים ביבי כבר לא, ואין לדעת איך ינהג בנט. האם ילך על: דברים שרואים מירושלים לא רואים מאביתר? אולי יקים ועדה? אולי יחליט שמה זה כבר כמה בתים על גבעה קירחת (שיטת ברק) לעומת הדיל הגדול שמתוכנן בהמשך. מצד אחד גרירת רגליים באביתר ובשייח' ג'ראח עשויה לגרום למתיחות, מצד שני הנצחת אביתר אולי תרגיע את הימין המטורף בתקווה שהאמריקאים יעניקו לממשלת השינוי, נכון יותר לימין המתפכח שבתוכה, 90 ימי חסד, והספירה כבר החלה.
כמה ימים לפני השבעת הממשלה הגביר צה"ל של אביב כוכבי את מלחמתו בצבא הפרוע של נתניהו, אזריה ובן גביר כאשר הדיח, עוד לפני השבעת הממשלה (אבל אחרי פרסום ההסכמים הקואליציוניים) מפקד מחלקה ולוחם שירו ללא הצדקה על בלתי מעורבים ברצועה. הרמטכ"ל הצהיר כי "מדובר באירוע חמור שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל".
ניהול מדיניות הביטחון בכלל מותנה בהערכת האיומים מצד חיזבאללה, סוריה, הפלסטינים ואיראן. בעיקרון, עזה, ירושלים, אביתר, איראן או חיזבאללה הם כלים שלובים. איום או רגיעה באחת מהן משפיעים על השאר. המפתח הוא הערכת המצב שגורסת שאיראן היא דחליל שנופח על ידי נתניהו לממדי איום קיומי בניגוד לדעתה של מערכת הביטחון. למעט המוסד, שהפך כלי ביצוע של נתניהו ומקפצה פוליטית של יוסי כהן. ההסדר המתגבש בימים האלה בין וושינגטון לטהרן אמור לערער את תפיסת האיום הקיומי ואת הפעילות המבצעית שמלווה אותה.
המשתמע המיידי, אם וכאשר מערכת הביטחון תנמיך את רמת האיום האיראני ונגזרותיו, יהיה קיצוץ בתקציב הביטחון. את ארבע ספינות השטח לא ניתן לקצץ, כי הן בדרך (הראשונה הגיעה), אבל את טייסת ה־35F הנוספת עדיין אפשר לגרוע מתקציב הסיוע האמריקאי לטובת סעיפים שיעלו בשקלים. ואת עסקת הצוללות עדיין ניתן לטרפד (השחיתות הנלווית היא סיבה להפרת החוזה).
בנט עדיין מנופף בדחליל האיראני עקב הצורך בתחזוקת הימין והאיום בקמפיין הפקרת המדינה מצד ביבי והביביסטים. הצהרות "תקיפות" זמניות יעבירו אותו את חתימת ההסדר בין וושינגטון לטהרן, ותקופת רגיעה תסייע לו להרגיע את תחושת האיום הקיומי בכלל. התנאי הוא שלא יבצע פרובוקציות בחסות מודיעין מוטה בסגנון נתניהו וכהן.