1. "ראש הממשלה"
בימים רגילים המשך שהותה של משפחת המלוכה במעון ברחוב בלפור לא אמור לעניין אותנו, בעיקר לאחר שמימונו מקופת המדינה הופסק. אם העברת המעון הזה על שמה בטאבו הייתה פוטרת אותנו מעונשה, זו הייתה עסקה כדאית מאין כמותה. הבעיה היא לא הישיבה הפיזית בבלפור, אלא הלגיטימציה של חילופי השלטון בישראל.
משפחת נתניהו ממשיכה להתייחס לעצמה כאל "המשפחה הראשונה", בנימין נתניהו ממשיך להתייחס לעצמו כאל ראש הממשלה. זה לא רק הם, מדובר גם במפלגה, בח"כים, בשרים לשעבר, בתומכים, בשופרות ובחסידים השוטים.
מבחינתם, היותו של נפתלי בנט ראש הממשלה היא לא יותר משמועה אורבנית. אין לו לגיטימציה. לא יכולה להיות לגיטימציה למי שגוזל את השלטון מאלה שנועדו לו ונמשחו למלכות. ההוכחה פשוטה: הם עוד בבלפור.
זה תרחיש הקפיטול האמיתי של נתניהו. הוא הבין שהתסריט של רבבות תומכים משולהבים העולים עם קלשונים על בניין הכנסת לא רלוונטי.
עם כל הכבוד לקומץ הגדפנים הנשרכים בעקבות כל גחמות המשפחה, רבבות אין שם. התוכנית החלופית הייתה פשוט לרסק את עצם הלגיטימיות של חילופי השלטון.
איך עושים את זה? ממשיכים לזלזל בבוטות בראש הממשלה הנבחר ולהתנהג כאילו מדובר בפליטת קולמוס רגעית. לא רק שנתניהו ממשיך לשבת בבלפור, הוא ממשיך לקבל שם אורחים רמי דרג, האחרונה הייתה השגרירה הקודמת של ארה"ב באו"ם, ניקי היילי. אחרי מפגשים כאלה יוצאות גם הודעות לתקשורת וצילומים נלווים. שמישהו יעדכן גם את השב"כ.
Thank you! https://t.co/YFbp9r0x6u
— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) June 15, 2021
בתחילת השבוע עוד ניסו החברים בליכוד לקרוא לנתניהו יו"ר האופוזיציה, אבל זה עבר להם. עד מהרה, כפי שהשתקף בישיבת הסיעה, הם חזרו לקרוא לו "ראש הממשלה".
התקלה ההיסטורית הזו, שבמסגרתה הגיעו כמה חצופים ונטלו מהנבחר את מה ששייך לו על פי ציווי אלוהי, אמורה להסתיים במהרה והסדר ישוב על כנו.
כלומר הגברת תחזור להתעמר בסובביה ולחלק הוראות לנתיניה, הבעל ימשיך לדגמן הנהגה, והבן לגדף את כל מי שלא בא לו טוב בעיניים ברשתות החברתיות.
הם מתקשים להשלים עם העובדה המוזרה שמישהו אחר מקבל עכשיו את ההחלטות. הם מזכירים לי חלק מחסידי חב"ד לאחר פטירתו של הרבי מלובביץ'.
יצא לי להיות באותן שנים בניו יורק. ביקרתי ופגשתי את הרבי (אישיות מדהימה ומהפנטת) ולמרבה הצער סיקרתי גם את מותו. עקבתי בתדהמה אחר העובדה הבלתי נתפסת שחלק לא קטן מחסידיו לא רק האמינו שמדובר במשיח בעודו בחייו, אלא גם הכחישו את מותו.
מבחינתם, עד עצם היום הזה, הוא חי וקיים. הקבר הטרי (שכבר הספיק להזדקן)? זה רק למראית עין. הבלי העולם הזה. כך בדיוק נתניהו.
העובדה שיד זדונית הפילה את נתניהו ביום היורצייט של הלובביצ'ר המנוח, ג' בתמוז (בתאריך הלועזי יש הבדל של יום אחד, הלובביצ'ר נפטר ב-12 ביוני וממשלת בנט-לפיד הושבעה ב-13 ביוני) היא הוכחה מדעית לכך שמדובר במזימה שלא תצלח. קונספירציה דוגמת הקורונה, שכלל אינה קיימת. הרבי הוא המשיח, חי וקיים, בעוד נתניהו הוא ראש הממשלה, חי ובועט.
זהו הלך הרוח בקרב חסידי נתניהו, וזוהי הדילמה של בנט. הוא לא באמת מתעניין במעון בבלפור. נוח לו יותר ברעננה (אם כי, לשכניו נוח פחות). גם רעיון העוועים של מעון שרד לראש הממשלה החליפי לא הגיע ממעמקי הטרלול של משפחת גנץ, לפיד או בנט.
זה הכל תוצרת נתניהו, מייד אין בלפור. השאלה היא עד כמה ישלים בנט עם המשך המצב הקיים. היו זמנים שבהם בישראל היה ראש ממשלה אחד. ממשלת הרוטציה הקודמת (ביבי־גנץ) הכניסה לחיינו שניים: ראש הממשלה המכהן, ולצדו ראש הממשלה החליפי. המצב הנוכחי מנפק לנו שלושה: המכהן (בנט), החליפי (לפיד) והאמיתי (נתניהו). מתישהו, מוטב מוקדם, יצטרך נפתלי בנט לסיים את הפארסה הזו.
2. ימי פומפיי האחרונים
בניגוד למה שחשבנו, החפיפה המחופפת בין נתניהו לבנט לא הייתה הקצרה בהיסטוריה שלנו. הייתה אחת קצרה הרבה יותר בשנת 1984, עת הוקמה ממשלת הרוטציה של יצחק שמיר ושמעון פרס.
שמיר, שהיה ראש הממשלה המכהן, פינה את מקומו לטובת פרס, למשך שנתיים (בהן כיהן כשר החוץ). אחר כך הם התחלפו. כשנכנס פרס ללשכת רה"מ שמיר, התקבל בלחיצת יד אמיצה ובמילים האלה: "כפי שאתה רואה, שמעון, השולחן נקי. יש לי רק בקשה אחת: תאשר את העברת ביבי מהשגרירות בוושינגטון לאו"ם".
פרס היה פוליטיקאי משופשף. כשהתקילו אותו בצורה כזאת, ענה בדרך כלל משהו כמו "תן לי לחשוב על זה", ואז התעלם. אלא שבאותו יום נחה עליו הרוח, וחדוות הכניסה ללשכת ראש הממשלה עשתה את שלה. הוא הסכים. נתניהו הפך לשגריר ישראל באו"ם, שם בנה את המותג ומשם הסתער על הפוליטיקה הישראלית. כל השאר היסטוריה.
שמיר לא היה צריך לעשות חפיפה יסודית לפרס, שכבר כיהן כראש ממשלה שבע שנים קודם והיה אחד המדינאים הוותיקים והמנוסים במדינה.
נתניהו כן היה צריך לעשות חפיפה משמעותית לבנט, בן 49 בסך הכל, שעוד לא ישב על הכיסא וטרם אחז בהגה הזה. אחריות ממלכתית מינימלית היא לסייע ליורש שלך להיכנס לתפקיד חיוני וקריטי כל כך לעתיד העם והמדינה. זה, בהנחה שטובת המדינה לנגד עיניך. אצל נתניהו, נכתב כאן כבר אלף פעמים, טובתו קודמת לטובת המדינה.
זה לא רק שאין בנתניהו בדל של אחריות או ממלכתיות. למרבה הפלצות, גם לא היה לו מה לחפוף או לשתף עם בנט. לא עבודת מטה מסודרת, לא תהליכי עבודה, לא מסמכים, לא זיכרון ארגוני, לא ניירת מסודרת כלשהי המכילה את התוכניות, הסיכומים הסודיים, המהלכים השונים ומגוון הפעילויות של משרד ראש הממשלה, על אגפיו וזרועותיו.
מה שהעביר נתניהו לבנט השבוע הוא משרד חרב, מט לנפול, כמעט ריק לגמרי. הזנחה של שנים, שהוכתבה ישירות מבלפור, נתנה את אותותיה. רוב תפקידי המפתח לא מאוישים.
אלה שכן, מכילים חבורה של חנפנים שמונו לתפקידם רק כדי שיהיו אסירי תודה למי שמינתה אותם, ולבעלה. אווירת העבודה התרסקה מזמן, המורל קרס, תחושת ימי פומפיי האחרונים פשתה בין מאות העובדים המסורים לנוכח ההתפרקות הכללית שהם חווים בשנים האחרונות, התפרקות שמזכירה את קריסת הקרחונים בקוטב, רק בפאסט־פורוורד.
בשנים האחרונות, מאז החל הסחרור שהוביל לנפילה, המיסו הנתניהו'ז את שדירת השירות הציבורי לא רק במשרד ראש הממשלה, הם שלחו זרועות גם למשרדים רבים אחרים. במשרד המשפטים עומדים תפקידי מפתח רבים ריקים או מאוישים באופן מאולתר.
בשירות החוץ תקע נתניהו עשרות מינויי שגרירים וקונסולים. הם פשוט פירקו את השירות הציבורי לגורמיו. ניהול המדינה הפך לעניין השולי, סרח עודף המשתרך אחר המשימה העיקרית: הישרדות המשפחה בשלטון והמשך לפיתת המדינה בגרונה.
3. "כנופיית השלושה"
משרד ראש הממשלה מתנהל ללא מנכ"ל מאז עזיבתו (שלא לומר מנוסתו) של יואב הורוביץ לפני יותר משנתיים. בעלי תפקידים שלא באו טוב בעיניים של באי בלפור, הוזזו או הוקפאו או סתם ניטלו מהם סמכויותיהם.
לאט־לאט התנקז הכל לידיהם של שלושה, שהפכו לצוות שמנהל את ענייני המדינה הרגישים ביותר. מכיוון שאף אחד לא חפף את בנט על המציאות הזו, הנה אני מציע לו כאן, ובחינם, את החפיפה המלאה:
המהלך היה דו־שלבי: לאחר הרחקת כל הגורמים שעלולים להפריע והפרדתם מסמכויותיהם או מיכולתם ליישם אותן, נוקזו אותן סמכויות לידיה של "כנופיית השלושה": מנהלת אגף התקציבים במשרד דרורית שטיינמץ, קצין הביטחון אלון חליוה ואפי אזולאי, אב הבית. בין שלושת אלה הצטבר כל הריקבון הממאיר שרק חלקים קטנים ממנו פורסמו בתקשורת, חלקים מעטים עוד יותר הגיעו לידי זרועות אכיפת החוק.
שטיינמץ, לכאורה מנהלת אגף התקציבים במשרד, הפכה בעצם למנכ"לית בפועל. היא ביטלה אגפים שלמים במשרד דה פאקטו, וניקזה את הכל לאחריותה.
מישהו צריך לבדוק את מסע השיפוצים המטורף שנעשה במשרד ובשלוחותיו בשנים האחרונות, את המכרזים, את הספק היחיד, את הנהלים והאישורים השונים, את עקיפת חוק חובת המכרזים, לכאורה.
מישהו צריך לבדוק איך כל זה אושר על ידי החשב, מי נתן את ההוראות ומי הנפיק את האישורים. שטיינמץ היא זו שמכשירה כל שרץ, מאפשרת כל גחמה. שום משימה, גם הירודה ביותר, אינה קטנה למידותיה.
ברגע שאחזה בסמכויות, קצרה הדרך לאישור ההוצאות, מופרכות ככל שיהיו, הנדרשות סביב השעון על ידי מאן דהיא. ההתעמרות האינסופית בעובדות המעון לא הייתה מתאפשרת בלעדיה. הכספים האינסופיים שהמשפחה הזו סחטה מהמדינה לאורך שנים, כנ"ל.
כל המנכ"לים הקודמים נבעטו בסופו של דבר מתפקידם בגלל העניין הזה: סירובם לחתום "בלאנקו" על כל הדרישות המטורללות שהונחו בפניהם. מי שנשאבה ונדחפה לתוך הוואקום הזה, היא הגב' שטיינמץ.
לחליוה יש תפקיד לא פחות חשוב. הוא קיבל את תפקיד הקב"ט, רב־עוצמה וסמכויות, אף שהיה הכי פחות כשיר ומתאים מבין כל אלה שניגשו בזמנו למכרז. זוהי שיטת נתניהו: לעולם תבחר את זה שלא יכול היה להגיע לתפקיד בשום דרך אחרת, כדי שיהפוך למשרתך האישי.
חליוה נשאב גם לעבודות שאינן מעניינו. גינון, ניקיון, חצרנות, כל מה שתגידו. הוא שואב את סמכותו מהגברת ומתחרה עם דרורית שטיינמץ על פירורי תשומת לבה. הוא זה שאישר ו"הלבין" את כל הדרישות המוטרפות האחרות.
זה מתחיל במכונית המשוריינת לגברת, נמשך במאבטחים, רכבי שרד ונהגים לשני הבנים ובסדרה ארוכה מאוד של דרישות שמיד הודבק להן התואר "צורכי ביטחון".
אחרון חביב, אב הבית אפי אזולאי, הוא גם הצלע הרגישה בשלישייה. הוא המוציא והמביא, זרוע הביצוע של דיירי בלפור, האיש החזק בממלכה.
לפני יותר משנה חשפתי כאן שבמהלך בדיקה ביטחונית שגרתית של השב"כ התברר כי האזולאי הנ"ל עוסק לכאורה בפעילות פלילית תוך כדי היותו אב המעון החשוב, הרגיש, הסודי והמאובטח ביותר במדינה.
כולם היו בטוחים שברגע שזה נחשף, האיש יורחק מהמעון. היש תפקיד רגיש יותר מאב מעון ראש הממשלה? ובכן, אזולאי אומנם הורחק לזמן מה (עבר לעבוד מהווילה הסמוכה שעליה השתלט מעון רה"מ מזמן), אבל מקץ כמה ימים ולהפתעתם של הכל, חזר לעבוד כאילו כלום.
מה קרה? קרה דבר פשוט: מישהו הסבירה לראש הממשלה שאזולאי נשאר. למה? כי ככה היא רוצה. ראש הממשלה ניצל את סמכותו כמפקד של השב"כ, ואכף את ההחלטה על ראש השירות. בכל מדינה מתוקנת האירוע הזה היה מייצר רעידת אדמה. אצלנו, דממה. התרגלנו.
כשדרורית שטיינמץ מיהרה להתייצב במעון ראש הממשלה ברעננה, כדי "לתדרך" את בני הזוג בנט על הנהלים, הזכויות וסדרי העבודה, היא בעצם ניסתה למהר ולכרכר סביב השלטון החדש בטרם יתחילו להיחשף העניינים שבהם טיפלה בשנים האחרונות.
במקביל, סבבו כמה מבכירי אנשי נתניהו במשרד בימים האחרונים לשלטונו, ושיגרו איומים מפורשים ללא מעט עובדים: אנחנו חוזרים לכאן עוד מעט. מי שיפתח את הפה, ישלם את המחיר. מי שיעבוד עם השלטון החדש, לא יעבוד איתנו.
4. אקוניס כמשל
ב־2 ביוני, עשרה ימים לפני השבעת ממשלת בנט, כתב אקוניס את הדברים הבאים בעמוד הפייסבוק שלו: "על דברים שונים בדרכי הפוליטית אני מצטער. על דבר אחד יותר מהכל: שלא הצלחתי לשכנע ב־2006 את יו״ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, שלא למנות את נפתלי בנט לראש המטה שלו. בקרוב מאוד, כל העם יצטער".
הדברים האלה הזכירו לי אירוע משנת 2006, עת נקלעתי למזנון הח"כים בכנסת ושתיתי קפה עם שניים: דוברו של ראש האופוזיציה נתניהו דאז, אופיר אקוניס, וראש המטה שלו, נפתלי בנט. את אקוניס הכרתי עוד מהקדנציה הראשונה של נתניהו בשנות ה־90. הוא היה סגנו של שי בזק. ילד חביב, בגיניסט מוצהר, איש ההדר הז'בוטינסקאי. את בנט לא הכרתי כלל.
הם שאלו אותי למה, לדעתי, נתניהו לא מצליח להמריא בדעת הקהל. למה הוא לא פופולרי. אנחנו מדברים על חודשים ספורים אחרי הבחירות שבהן גרף נתניהו 12 מנדטים, שפל היסטורי לליכוד, מול קדימה של אולמרט שזכתה ב־29 מנדטים. נתניהו היה מרוקן והחליד בשקט במגרש הגרוטאות הפוליטיות.
אני לא זוכר מה אמרתי להם. אני כן זוכר שזמן קצר אחר כך נפלט אקוניס מלשכת נתניהו כקסאם תועה, בגין שמועה כלשהי שהופצה בהקשר לדברים שאמר או לא אמר על הוד מעלתה. בנט נפלט מסיבות דומות, יחד עם איילת שקד.
היום בנט הוא ראש הממשלה, ואקוניס הוא אחד הניצבים בקרקס נתניהו. סיכוייו להגיע אי־פעם ללשכת ראש הממשלה קטנים במעט מסיכוייו של מנסור עבאס. במעמד השבעת הממשלה היה אקוניס אחד מגדולי המצווחים במליאה.
האיש שרצה להיות ממשיכו של בגין, הפך לממשיכה של מאי גולן. מה הבדיל בינו לבין בנט? מה שינה את גורלם? הרי לפני 15 שנה הם היו יחד, באותו מעמד, באותה לשכה, על אותו אדן זינוק עם אותן שאיפות.
ההבדל פשוט: אקוניס, לאסונו, הצליח איכשהו לשכך את זעמה של הגברת, להחליק את "מעידתו" ולזחול בחזרה לעבר פנכת החנופה הבלפורית. העונש שנגזר על בנט היה חמור בהרבה: הגליה לנצח, ללא אפשרות לניכוי שליש.
זו הסיבה שאקוניס מתקוטט עכשיו עם שאר החנפים על שאריות ופירורים, בעוד בנט קיצר הליכים ועלה לגדולה כמעט בן לילה. הסטטיסטיקה לא משקרת.
מי שהפילו את נתניהו הם כל נבגדיו, נידחיו, מרומיו ומסולקיו. מי שהעז לקרוא תיגר על הריקבון ולעשות מעשה, יצא נשכר. מי שנשאר והמשיך ללחך את עפר רגליהם של בני המשפחה, מתפלש שם עד עכשיו.
קחו לדוגמה את משה כחלון (שר אוצר, 10 מנדטים), אריאל שרון (ראש ממשלה), גדעון סער (שר משפטים), אולמרט (ראש ממשלה). כל אלה שלא הסכימו לוותר על עמוד השדרה שלהם או להזדכות על המצפון והמוסר, הגיעו.
אלה שהעדיפו לסתום את האף, לאטום את האוזניים ולעצום את העיניים, התבזו. אקוניס הוא עוד מהטובים. תחשבו רגע על ישראל כ"ץ.
5. ריקוד הדגלים
פגישת החפיפה של בנט ונתניהו ארכה 27 דקות. ארבע עיניים. אפילו מזכיר צבאי לא הורשה להיכנס. נתניהו בקושי לחץ את ידו של בנט לאחר השבעת הממשלה בכנסת.
הוא השאיר אחריו מוקש בדמות ריקוד הדגלים, הדליק את הפתיל והמתין להתפוצצות. אלא שבאורח פלא, הפצצה פורקה בשלום. בואו נשווה בין האירועים. מצעד הדגלים הקודם אצל נתניהו הפך לשריפת ענק שממנה הגיח שומר החומות ושבועיים של דם, אש ותמרות עשן.
אחר כך התברר שיש ריקוד דגלים נוסף. נתניהו כינס שני קבינטים, יצא לכמה התייעצויות עם גנץ, בנה דרמה, איים וצעק והורה וציווה והחליט והתחרט ובסוף דחה את האירוע למשמרת של בנט.
מה בנט עשה? שום דבר. הוא לא כינס קבינט, לא יצא בהצהרות, לא טיפס על העץ ולא הכריח את חמאס לאיים ולענות. הוא תפס את גנץ ועמר בר־לב בשולי הצילום המסורתי בבית הנשיא ביום שני בבוקר, החליף איתם כמה מילים, ייפה את כוחו של שר הבט"פ בר־לב לאשר את תוכניות המשטרה ושמר על קור רוח. אנשיו הקשו עליו: התקשורת שואלת מה עם הקבינט, העיתונאים דורשים לדעת מה עם חמאס. בנט לא התרגש.
פחות דיבורים ויותר מעשים, אמר. אל תתדרכו, אל תשלהבו, ניתן לבעלי המקצוע לטפל בזה כמו שצריך. הוא התייעץ עם המזכ"ץ, הוא דיבר עם שר הביטחון ושר הבט"פ, הוא ישב עם לפיד והוא לא יצא מגדרו.
המצעד צעד, הריקוד רקד, והעסק התפזר. זה לא אומר שלא יתפוצצו כאן דברים ולא יידלקו כאן שריפות. אם בנט יצליח לייצב את הממשלה, הם ייצאו לריקוד דגלים כל בוקר, עד שזה יתפוצץ.
6. אידיליה, בינתיים
מה אפשר את הנס שבמסגרתו קמה ממשלת השינוי? מה לא. נתחיל ביאיר לפיד. הוא קיבל שתי החלטות דרמטיות שמהן הכל נולד. הראשונה היא להודיע שהוא מציע לבנט את תפקיד ראש הממשלה, ראשון ברוטציה.
הודעה מנוגדת לכל כללי המו"מ. למה לתת את המקסימום עוד לפני שהתחיל המיקוח? אבל לפיד הבין שרק כך הוא מייצר את האנרגיה הנדרשת להתנעת המהלך. רק כך הוא מפגין רצינות. האמון בינו לבין בנט סייע להבהיר ליו"ר ימינה שלפיד רציני.
הוא הצהיר את זה פומבית לפני שפגש את בנט. כשנפגשו, בביתו של אחד החברים של בנט ברעננה, שאל בנט את לפיד מה ההיגיון בנדיבות הזו. לפיד הסביר לו שהמצב לא רגיל. מי שרוצה לנצח, צריך להציע ללשון המאזניים הצעה נדיבה ולנעול את האירוע. זה מה שהוא עשה.
ההחלטה החשובה השנייה הייתה מיד עם סיום שומר החומות. בתחילת המבצע הודיע בנט שממשלת השינוי יורדת מהפרק. לפיד לא התרגש. ביום חמישי בחצות הסתיים המבצע והרוחות החלו להירגע. ביום שישי השתרר שקט.
בשבת בבוקר כינס לפיד את כל הצוות שלו לשיחת ועידה טלפונית. "אני בא מפגישה טובה שהייתה לי עם עצמי", התלוצץ, והורה לאנשיו לשכור את כפר המכביה ולהתחיל מו"מ קואליציוני.
הם שאלו אותו עם מי. הרי אין פרטנר, אין סיכוי, אין על מה לדבר. דווקא יש, אמר לפיד, הנשיא הטיל עליי את המנדט להרכיב ממשלה, ואני מתכוון לנסות לעמוד במשימה.
מה עם בנט, שאלו אותו. בנט יחזור, אמר לפיד. למה יחזור, הקשו עליו. כי אין לו ברירה, אמר לפיד, אני מציע לו להיות ראש ממשלה וביבי מציע לו מוות פוליטי, אז אין דילמה. סבלנות. אנחנו צריכים לעשות את המקסימום וליצור את הפלטפורמה, שהכל יהיה מוכן, שלא נגיד שלא ניסינו.
לעזרתו של לפיד חש אביגדור ליברמן. "איזה גבר", מתמוגג לפיד מול ידידו הוותיק. ליברמן, ההוגה והמייסד של האירוע כולו, היה הראשון שהגיע למו"מ וחתם מיד, על מה שהציעו לו. בעקבותיו באו כל האחרים. גנץ, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, גדעון סער.
אגב, רק נדיבותו של סער אפשרה ללפיד לתת לבנט את ה"ראשון ברוטציה". בהסכמת סער הוחלט שבנט מייצג, בעצם, גוש של 13 ח"כים (ימינה ותקווה חדשה), שמייצר סוג של לגיטימציה סביב מנהיגותו. גם סער הפגין כאן אצילות מסוימת, אם כי לא בחדווה רבה.
מעולם לא הוקמה כאן קואליציה כזו. המבנה מורכב, שביר, מועד לפורענות. יש בו מפלגה (רע"ם) שמעולם לא ישבה בקואליציה, ואין לדעת איך תתפקד בה. תחזוקת הקואליציה הזו תצריך עבודה שוטפת של בעלי המקצוע הטובים ביותר, סביב השעון.
היא תצריך גם הרבה מאוד נסים ונפלאות. ראש הממשלה בנט יזדקק לצוות יועצים "טריפל איי" בסביבתו, בעיקר בתחום הפוליטי. על הרקע הזה מומלץ לאכוף על שלום שלמה, גם אם יסרב, לקבל על עצמו תפקיד כלשהו בלשכה.
שלמה, שמלעיזיו טוענים שהצטרף למועצת השורא כחבר מן המניין לאחרונה, הוא שהקים את הבניין הזה, הוא גם היחיד שיכול למנוע ממנו לקרוס. יחד עם טל גן־צבי, ראש הסגל הטרי, אחד המתמידים והנאמנים בסביבת בנט בשנים האחרונות, יש לזה סיכוי.
גורם קריטי נוסף בסיכויי ההישרדות של הקואליציה הוא זאב אלקין. במהלך המו"מ נוצר רושם שאלקין הוא "הילד הרע" והוא בא לטרפד. זה היה ספין.
כן, אלקין הוא איש ימין שהערים קשיים אידיאולוגיים במעלה הדרך, אבל כצפוי, הם נפתרו. הוא מצא את עצמו כמה פעמים בלבן של אגדות עם לילידים, מהסוג המופרך ביותר.
פעם אחת, בעודו יוצא עם רעייתו מריה מיום העצמאות של רוסיה בבית השגריר, הוא גילה (ערוץ 20, אלא מה) שהוא בכלל בפגישה חשאית עם ביבי, דרעי ויריב לוין. "תגיד לי", שאלה אותו מריה, "אתה איתי או איתם?". הם היו בדרך לטיול לילה במכתש רמון.
"אם הם רוצים לפגוש אותי", ענה לה, "שיבואו למכתש עכשיו". הם לא באו. בנוסף למשרדים שקיבל, הפילה הקואליציה על אלקין תיק כבד נוסף, שבו אף אחד לא חפץ: השר המקשר בין הממשלה לכנסת.
הוא יהיה בעצם זה שיחזיק את כל הקוביות, כל הקצוות וכל הקלפים בבניין המורכב הזה, לבל יתמוטטו. אם מישהו בעולם מסוגל למשימה הזו, זה רק הוא.
הממשלה הזו תלויה ביחסים הבין־אישיים בין ראשיה. באמון, בחברות, בשיתוף הפעולה, ביכולת לאפסן את האגו ולהתעלם מהאינטרסים הפוליטיים המיידיים, בפרגון ההדדי.
דוגמה? ההודעה שפרסם לפיד מיד לאחר ריקוד הדגלים. הוא שיבח שר ממפלגה אחרת (עמר בר־לב) על התפקוד והתוצאה הטובה. סתם ככה, בשביל ההרגשה הטובה. אז בינתיים הכל אחלה. הבעיה היא שעברו יומיים. כדי שזה יצליח, צריכות לעבור שנתיים.
עד עכשיו, בנט ולפיד נהנים מהאירוע הנאה מרובה. ביום רביעי בלילה הם ישבו יחד בלשכת ראש הממשלה. סגרו את היום במשותף. פטפטו על מה שהיה ועל מה שיהיה.
כל חמש דקות, מספר אחד ממקורביהם, נכנס מישהו ליאיר ואומר לו שנפתלי מאפיל עליו, כל חמש דקות נכנס מישהו לנפתלי ואומר לו שיאיר מאפיל עליו, לשניהם יש את אותה תשובה לכל המלעיזים האלה: תעופו מכאן. אנחנו חברים, אנחנו לא מאפילים זה על זה, אלא עובדים ביחד. אכן, אידיליה. אבל כל הרומנים הפוליטיים בארצנו החלו באידיליה ונגמרו בטרגדיה. הסיפור רק מתחיל.
7. וושינגטון על הקו
ביום רביעי ישב ראש הממשלה בנט לפגישת עבודה ראשונה עם הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי. אם לא יקרה שום דבר לא צפוי (שקרה כבר פעמיים), כוכבי אמור לצאת לוושינגטון במוצאי שבת.
הנסיבות הופכות אותו, בעצם, לשליח הראשון של ממשלת בנט־לפיד לממשל ביידן. הוא מגיע לוושינגטון בעיתוי שאין דרמטי ממנו. המו"מ בין ארה"ב והמעצמות לאיראן נמצא בעיצומו בווינה, הבחירות לנשיאות איראן בפתח, ולכולם ברור שאם ההסכם לא יושג עד אז, יש סיכוי שהוא לא יושג לעולם. כוכבי אמור לסייע להורדת ההתלהבות האמריקאית מריצת אמוק בחזרה להסכם ההוא. סיכויי ההצלחה שלו לא גבוהים, אבל קיימים.
היחסים עם הממשל האמריקאי יהיו קריטיים לעתידה של הממשלה הנוכחית. האמריקאים יכולים להטריל כל ממשלה בישראל באין ספור התקלות, דרישות וקשיים.
הם גם יכולים להקל עליה. אנשיו של ביידן אינם תמימים. הם יודעים שאין כאן ממשלת שמאל, אלא ממשלה לא פחות ימנית (יש אומרים שקצת יותר) מקודמתה. מצד שני, בראשה עומדים מנהיגים שרוצים לחדש את מערכת היחסים האינטימית עם הממשל.
הם לא רוצים לשקר לאמריקאים, הם לא רוצים לתמרן את האמריקאים, הם רוצים לחזור לדיאלוג נטול שקרים, הם שואפים לשקם את היחסים עם הדמוקרטים, והם ירצו להשפיע על המדיניות האמריקאית מבפנים, ולא לתקוף אותה מבחוץ.
האמריקאים, זוהי ההערכה הרווחת, ייתנו לבנט וללפיד רוח גבית נדיבה. גם הם שואפים ליציבות בישראל וחזרה לשפיות כללית. גם הם מבינים את גודל הכאוס שהוביל נתניהו על הציר ירושלים־וושינגטון בשנים האחרונות. הם יזמינו את בנט בקרוב לוושינגטון ויעניקו לו את "חבילת הפינוקים המלאה".
ניקי היילי תבקר את משפחת נתניהו בבלפור השומם, בעוד בנט ולפיד יתקבלו בבירה האמריקאית בכבוד מלכים. בסוף, יש מצב שנבין שהיו בישראל חילופי שלטון.