עיתוני סוף השבוע הנפיקו עשרות מאמרים ועמודים לסיכום עידן נתניהו. למרות הכמות העצומה של המלל שנמרח על פני הגיליונות, לא היו בהם הרבה חידושים. וכי מה כבר אפשר לחדש אחרי שנתניהו היה “אייטם” מרכזי בתקשורת במשך 15 שנות כהונתו במצטבר? ראש הממשלה, שתקופת כהונתו עלתה באורכה על זו של כל קודמיו, זכה עוד במהלך כהונתו שיתפרסמו עליו שלל ביוגרפיות בארץ ובעולם. עוד כמה וכמה ספרים על אודותיו נמצאים כמובן בצנרת.

בין כותבי המאמרים או הספרים יש גם מי שהכירו את נתניהו מקרוב, שימשו כעוזריו תקופות מסוימות, מקורבים או שותפי סוד. לרוב לא התמידו בעבודתם לצדו. ראשי קואליציית “רק לא ביבי” הם אישים ש”נבנו” תחת חסותו: נפתלי בנט ואיילת שקד, גדעון סער ואביגדור ליברמן, צבי האוזר ויועז הנדל.

מש”התבגרו”, בעטו במי שפתח דלתו לפניהם, פתחו בקריירה עצמאית שבבסיסה איבת נתניהו, מלווה ברוח גבית מתקשורת עוינת. ייאמר לחובתו של נתניהו שלשמר את אנשיו, לטפח אותם, להאזין להם, לתת להם מה שמגיע להם – בזה הוא לחלוטין לא הצטיין.

התחלופה בלשכתו הייתה מסחררת, יועצים באו ועוזרים הלכו, שימשו בתפקידם תקופות קצרות ונפלטו החוצה. חלקם הפכו ליריביו הפוליטיים, הוציאו דיבתו ברבים, נסחפו בזרם העכור של המשמיצים, הדליפו מידע מגמתי שנחשפו אליו בתוקף תפקידם. בכך הוכיחו כי לא בהכרח אנשי אמון מצטיינים בנאמנות.

מי שעלה בחלקו לשמש בתפקיד כלשהו בלשכת ראש הממשלה – יועץ כזה או אחר, עוזר, מזכיר ממשלה וכיו”ב - חייב לדעת מראש, כי גם לאחר שסיים לטוב או לרע את התפקיד החשוב, יושרתו נבחנת בראש ובראשונה בנאמנות לאיש שתחתיו עבד, גם אם עזב טעון אכזבה ומרמור. אין זה המקרה בסביבתו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו.

חלק מאנשיו שעשו קריירה בחסותו, ובזכותו, התייצבו ראשונים להכתימו, התגייסו למאמץ להפילו, לבגוד באמונו. אחד מהם הוא עוזי ארד, אחר הוא יוסי לוי. זה שנתיים־שלוש שהם יוצאים בראש חוצות, בהפגנות ובעיתונות, להזהיר מפני ה”סכנה” ששמה נתניהו. הם בוודאי יסבירו שזו חובתם לחשוף ממה שהיו עדים לו במהלך שירותם, סיפורים לא נעימים מ”בפנים”, נכונים או לא נכונים. בכך יעידו קודם כל על עצמם ואישיותם, כלא מחויבים שאולי יסלפו לצורכיהם העכשוויים את עדותם, יקצינו אותה.

(צילום: דוברות הכנסת, תדמית הפקות)
(צילום: דוברות הכנסת, תדמית הפקות)

נאמנות היא תנאי ראשון לעבודה לצד מנהיג. גם במהלך השירות וגם לאחריו. לעובד מדינה שרואה דברים שאינם ראויים יש כתובת שאליה יש להפנות את הטענות. וקודם כל לבוס, לראש הממשלה עצמו, ולמבקר המדינה. נאמנותו נבחנת במיוחד דווקא לאחר סיום התפקיד, כאשר אין עוד לפורש מחויבות כביכול למי שהעסיק אותו בתפקיד הרגיש. אין הכוונה שימלא פיו מים. בהחלט הוא יכול לשתף את הציבור במעט מחוויותיו, אבל לא לפטפט בלא גבול, ובכך לגרום נזק קודם כל למדינה.

אותם אישי ציבור, פוליטיקאים, עיתונאים, או נושאי משרות אחרות, שיצאו חוצץ לאורך השנים נגד נתניהו, סיפקו חומרי תבערה למסע השנאה חסר התקדים נגדו. ההפגנות הרעשניות, מאמרי שטנה של פובליציסטים, גידופים של פוליטיקאים מאוכזבים, תודלקו קודם כל על ידי מאוכזבים שעבדו תחתיו לזמן קצר.

מי שזכה להיות איש הלשכה החשובה במדינה, רואה מקרוב כמובן גם קלקולים וכשלים. כמו בכל בית ומשפחה. אולי “מדגדג” לו לפרסם כמה דברים, אבל אז הוא ניצב בפני המבחן שלו כעוזר וכיועץ לשעבר, וזהו בראש ובראשונה מבחן הנאמנות, שאליה התחייב, ויכולת איפוק, להמשיך ולהיות שומר סוד גם שנים לאחר סיום התפקיד. הדבר היה קריטי במיוחד בתקופת נתניהו, כאשר התחלופה בלשכתו כאמור הייתה מסחררת, וסודות – נכונים או שקריים – קלחו החוצה ללא מעצור.

מאבק להחלפת שלטון ניזון בין השאר מנכונות של “לשעברים” מסיבה זו או אחרת להפיל את המנהיג שתחתיו שירתו. עיתונות חופשית חיה מסיפורים כאלה, מהדלפות רגישות. לכן אין הטענה כאן מופנית כלפי התקשורת, הגם שאינה נקייה מעיוותים וממגמתיות.

הטענה היא נגד אותם מדליפים, מי שנמנו אי פעם עם צוות הלשכה, החליפו צד, הניחו בצד את ערך הנאמנות הלא מתפשרת, למען טובה אישית, פוליטית או אחרת. הטענה היא גם לראש הממשלה, שכשל פעם אחר פעם בבחירת עוזריו. הוא רוממם - והמה, לא כולם, פשעו בו, חטאו לשליחותם. עתה, כששומעים כי ראש האופוזיציה בנימין נתניהו אינו מתכוון לפרוש מהכנסת ולא מראשות הליכוד, מן הראוי שהוא עצמו ילמד את לקחי השנים שבהן כבר כיהן כראש הממשלה. וראש וראשון להם – בחירה מושכלת של מי שיסבבו אותו בעתיד, כאשר כדבריו - !I will be back, soon.