השבוע הוביל מוסי רז, חבר כנסת מהקואליציה, כנס שנאה והסתה נגד מדינת ישראל בתוך בניין הכנסת. יחד עם עאידה תומא סלימאן מהרשימה העוינת המשותפת, ובסיוע כוכבי BDS בזום, הופצה התרעלה תחת הכותרת "בין כיבוש לאפרטהייד".
קל מאוד להפריך את טענות הכזב שלפיהן אנחנו כובשים בארצנו, או שאנחנו מחילים הפרדה גזעית בארץ הקודש. מדובר בהאשמות שמובילות את מסע הדה־לגיטימציה של השמאל הקיצוני ואויבי המדינה נגד המפעל הציוני זה שנים. ובכל זאת, יש חידוש בעובדה שחבר הקואליציה של בנט, סער וליברמן מוביל ומשתתף בכנס הסתה שכזה.אומנם לעצם יצירת האבסורד אחראי בנימין נתניהו, אבל עדיין, התוצאה קשה לעיכול.
העיכול נעשה קשה עוד יותר כאשר מבינים שהכנס הצורם הזה הוא רק הקדימון לייסורים שהקואליציה עומדת לעבור. בעוד שעדיין לא ברור איך ייפתר כאב הראש של הממשלה בעניין חידוש הוראת השעה של חוק האזרחות, מתחת לפני השטח מתבשלים משברים חמורים בהרבה.
ראשון שבהם נוגע למרקחת שרוקחים האמריקאים מול שרי החוץ והביטחון ושמה "חיזוק הרשות הפלסטינית". יאיר לפיד ובני גנץ התגאו באחרונה בכך שהם מתכוונים לתאם הכל עם הממשל של ג'ו ביידן, והם כבר ממתיקים סוד עם שריו. תפיסת העולם שלהם הרי דומה לזו של הבית הלבן, ולפיה הרשות הפלסטינית היא פרטנר שחשוב לחזקו כמשקל נגד לחמאס. וכך, הפלסטינים כבר עושים קולות של הכנות לחידוש "משא ומתן מדיני". הם כבר שלחו משלחת ביטחונית לוושינגטון ושוב מקבלים כסף ואימונים מהאמריקאים.
אז מהי עמדת ממשלת ישראל בראשות מנהיג ימינה בעניין "החיזוק"? מי כמו נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער יודעים שהרשות שהוקמה בהסכמי אוסלו היא אויב מר - סרטן שמכרסם בתוכנו. אז הם עומדים להסכים לחזק את הסרטן של אבו מאזן כדי להוות משקל נגד לקורונה של יחיא סנוואר?
ובכלל, ה"חיזוק" של אבו מאזן הוא לא רק ססמה ואווירה אלא גם בעל השלכות ברורות בשטח. חוץ מהעובדה שהחיזוק יעצים את ההסתה והחתירה של הרשות נגדנו, הפלסטינים דורשים, למשל, להעביר אליהם חלק משטחי C ביו"ש, ולהרחיב את הסמכויות שלהם בשטח. מדובר באסון, לא פחות מכך, שראשי ימינה ותקווה חדשה מטיפים נגדו זה שנים. היו אלו דווקא ממשלות נתניהו שהזניחו בכוונה את ההשתלטות המואצת של הרשות על השטחים ביו"ש, שמהווים את החמצן ההתיישבותי והביטחוני של מדינת ישראל.
דווקא בנט, שקד, סער והאוזר ביקרו קשות את אוזלת היד המכוונת של נתניהו. הם גם דרשו, במהלך המו"מ מול לפיד וגנץ, לחזק את האכיפה בשטחי C. אז מה תעשה עכשיו ממשלת בנט? האם היא תתיר לשרי החוץ והביטחון שלה להחיל מדיניות שתחזק את האויב - הרשות הפלסטינית?
מבחן קונקרטי לכך, כואב במיוחד, עומד על הפרק לנוכח כוונת האמריקאים לכונן מחדש את הקונסוליה במזרח ירושלים, שהיא מעין שגרירות אמריקאית בעיר הבירה שלנו, למדינה הפלסטינית. קונסוליה עוינת שכזו הייתה בירושלים עד לימי טראמפ, והדמוקרטים התכוונו להחזיר עטרה ליושנה על אפו ועל חמתו של נתניהו.
רק שעכשיו זו הבעיה של בנט ולפיד, וישראל אמורה להתנגד לה באופן נחרץ, משום שהיא מהווה צעד חוצפני שחותר תחת שלמות ירושלים. תוסיפו לזה את הכוונה של וושינגטון למנות את האדי עמר, אויב מושבע של מדינת ישראל, לקונסול האמריקאי בירושלים. איך תתמודד הממשלה עם העימות ההכרחי מול וושינגטון גם בעניין הזה?
ובכלל, מה יקרה אם הממשל האמריקאי, ממשיך דרכו של ברק אובמה, ידחוף לחזרה למו"מ מול שלטונות רמאללה? האם יהיה לבנט וסער הכוח להודיע שמו"מ ו"חיזוק" יתקיימו רק על גופתה המתה של ממשלתם? האם ירהיבו עוז להבהיר לאנשי ביידן שלחץ בכיוון רק יפיל את הקואליציה הנוכחית ויחזיר לזירה את נתניהו, אהוב נפשם?
קוממיות מזויפת בליכוד
פיצוץ מיידי נוסף צפוי גם בנוגע להיאחזות אביתר שבשומרון, זו שהחלה כמאחז מחאה נגד המשך רציחות היהודים ביו"ש, ועכשיו הפכה למאבק התיישבותי פורמלי. אכן, בעידן נתניהו המאחז היה מפונה ללא הנד עפעף וללא ביקורת ממשית מהימין, כפי שקרה להרבה יוזמות דומות בתקופת מנהיג הימין החזק. גם העמדה של בני גנץ ומשפטני המינהל האזרחי ברורה ועוינת. הם דורשים פינוי מיידי אף שככל הידוע, אביתר לא נמצא על אדמות פלסטיניות.
אבל בעידן שבו ממשלת ישראל נמצאת ברוח של "הסדרת" בנייה בלתי חוקית והכרזה על יישובים ערביים חדשים בנגב, יש בהחלט מקום לבחון גם את הסדרת אביתר. בייחוד כאשר מערכת הביטחון לא עושה דבר מול עשרות בתים בלתי חוקיים של ערבים שנבנו מסביב למאחז. כך, אתגר פינוי אביתר הופך לקשה מאוד עבור הקואליציה. קשה במיוחד כאשר לא אוכפים באופן שוויוני ומפעילים את החוק רק נגד יהודים.
למשל, כל עוד לא מבצעים את צו הפינוי נגד ח'אן אל־אחמר, המאחז הערבי ליד כפר אדומים, אסור לגעת באביתר. ח'אן אל־אחמר מול אביתר - משוואה פשוטה עם שני נעלמים. אם תהיה פגיעה דווקא בצד היהודי, היא בפני עצמה תשמיט את בסיס הלגיטימיות של ממשלת בנט ולפיד.
אנשים כמוני, שיצאו כל השנים נגד מדיניות השמאל שביצעה ממשלת הליכוד, שואבים הנאה גדולה מהעובדה שסוף־סוף קמה לה אופוזיציה מימין.
רק להקשיב לאידיאולוגים השוצפים של הליכוד, שפתאום החלו לתקוף ולהטיף, לבקר במאחזים ולדחוף הצעות חוק נוטפות קוממיות. איזה כיף. אחרי 12 שנה שבנימין נתניהו הרדים והשתיק את הימין, ניכרים סימני תחייה אידיאולוגית מתוך המפלגה שלו עצמו. פתאום מתברר שחייבים להשאיר את אביתר, להפסיק את ההשתלטות הפלסטינית, להסדיר את ההתיישבות הצעירה, לבנות ולפתח בכל רחבי ירושלים הבירה. ממש נס.
ברוח הקוממיות הזו הטיח נתניהו, בנאום שנשא בכנסת ביום כינון הממשלה החדשה, את פסוקי תהילים קמ"ד בממשלת בנט, באומרו "פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר". הוא אומנם ירה ביוצאי הליכוד בממשלה החדשה, אבל פגע רק בו עצמו. כי מי אם לא מנהיג הליכוד הוא האיש שמוביל התקפות דרמטיות מימין, אחרי שכל שנות שלטונו הוביל מדיניות הפוכה? ולכן, מי אם לא נתניהו רשם על שמו את הפטנט של תהילים "ימין שקר". האיש שרוממות הימין בגרונו אבל מעשיו הפוכים, רתומים רק לאינטרסים האישיים שלו.
דוגמה אותנטית טרייה לדרכו מספקת הליכוד סביב הארכת תוקף חוק איחוד משפחות, שהקואליציה מתקשה להעביר. הרי הליכוד היא שהובילה והצביעה בעד חידוש ההוראה שבחוק זה 18 שנה. הכל כדי למנוע פגיעה ביטחונית ודמוגרפית בישראל. והנה עכשיו היא מאיימת להצביע נגד. כך אנחנו למדים מה שווה פרץ האידיאולוגיה הימנית שבקע לפתע מחבריה.
אבל זה לא הכל, שכן שנים שהימין מאשים כי השמאל מוכן לפגוע במדינה כדי להפיל את שלטון הימין. רק שעכשיו מסתבר שזה בדיוק מה שהליכוד מעוניינת לעשות. הליכוד מוכנה להיות אופוזיציה משמאל שפוגעת בביטחון המדינה, ולו כדי לחזור לשלטון.
