אם אתם אנשים טכנולוגיים, כלומר כאלה שמוגדרים בקרב אנשי השיווק "מסגלים מוקדמים", הראשונים לרכוש נניח אייפון או טסלה? אשר לי, תמיד סבלתי מטכנופוביה קטנה, שמקורה כנראה בקורס בטכניון בחיפה של ימי ילדותי. המחשב היה בגודל של בניין בן כמה קומות, והפעלתו התבצעה באמצעות כרטיסים מנוקבים. באחד השיעורים הראשונים נתבקשנו לגרום למחשב הענק להדפיס את שמותינו. אבל שמי, אללי, מעולם לא הודפס, שכן די היה בטעות קטנה בניקוב אחד הכרטיסים, כדי שהפעולה תיכשל.

כך, בעוד חבריי לחוג התפארו בשמותיהם המודפסים באנגלית באמצעות מדפסת סיכות - אני נותרתי עם ערימת שבבי קרטון זעירה (תוצאה של הניקובים) שאספתי כדי שישמשו כקונפטי, עת עולים שחקנים הפועל חיפה על הפרקט ברוממה או הדשא בקריית חיים. מאז הבנתי שהמחשב ואני לא נהיה חברים, ולזכות שני הצדדים יש לומר ששמרנו על נאמנות למתווה גם כשבגרנו. אני גדלתי והתרחבתי, בעוד הוא הצטמק מבניין של שלוש קומות ללפטופ במשקל קילוגרם, שמונח על ברכיי בעת הקלדת הטור הזה.

הניסיון להפוך אותי לפרח מתכנתים התפזר במהרה, כאותו קונפטי שנשר מהיציע על ראשיהם של חיים זלוטיקמן וכוכבי הפועל חיפה של אותן שנים. אבל בהיותי גבר, הוא לא חיסל לגמרי את חיבתי לגאדג'טים, באשר גאדג'ט בין שני גברים הוא לעולם לא מכשיר פונקציונלי אלא רק "אס" במאבק על למי יש יותר קטן. כך היו לי תמיד הטלפונים הכי מתקדמים, הגם שחלק גדול מיישומיהם המרשימים היו ונותרו חידה בעיניי, והמחשבים החזקים והמהירים ביותר, על אף שתוכנת עיבוד התמלילים (זוכרים את המונח מהניינטיז?) היא היישומון הכי מתקדם שלו הם נדרשים.

לא מדובר בשופוני גרידא, אלא באמונה עמוקה שלפיה או שקונים את הדגם הכי טוב ומשוכלל (ולרוב גם היקר), או שמושכים עוד כמה שנים עם הגרסה הקודמת. על פי הכלל הזה מתנהל רוב רכושי עלי אדמות. האופנוע שעליו אני רוכב היה עד לא מזמן גרוטאה בת 15, שנמנעתי מלהחליף עד שהחלטתי לרכוש את הכלי המתקדם ביותר בקטגוריה. הייתי ממשיך בוודאי עם הדימוי הזה גם לנושאים אינטימיים יותר שקשורים בהחלפת ישן בחדש, אבל אז הייתי מואשם בהחפצה.

אבל המצאה אחת שינתה בכל זאת את חיי לאחרונה: מתקן מזיגה ביתי לבירה. במילה אחת: מטורף.

בקצת יותר מילים: בירה שיוצאת מושלמת, טובה יותר מבכל פאב. להווי ידוע לכל שבירה כהלכתה שותים רק לאחר שנמזגה בידיו האמונות של מוזג מיומן. מאחר שמדובר באחד התחומים היחידים בחיי שבהם אני קפדן, אסביר: בעוד סוג הבירה (לאגר, פילזנר־לאגר, סטאוט, אייל, IPA וכך הלאה) והמותג (גולדסטאר, קרלסברג, גינס, פאולנר ועוד) הם עניין להעדפה אישית, הרי שמדובר רק בחלק בהנאה מבירה, ולפעמים לא החשוב ביותר.

טריות החבית, ניקיון הצנרת, כוס ללא שאריות דטרגנטים והמזיגה עצמה - הם שעושים הבדל דרמטי בין בירה שנלגמת מתוך תשוקה לכוס הבאה, לבין נוזל דלוח, שארומה קלה של ביוב מרחפת מעליו. למזוג בירה יכול ללמוד כל אדם עם הכנה למוח, אבל כבר ראיתי מוזגים שהתכוונו לטוב והובסו בידי חבית שעבר זמנה, או צנרת עמוסת בקטריות.

המכשיר הנפלא שנחת בביתי פתר את בעיות היסוד האלה: הוא לא מאפשר לך למזוג את הבירה עד שתגיע לטמפרטורה הנכונה, והוא - וזה כבר גאוני בעיניי - החליף את הצנרת הפנימית בצינור חד־פעמי, שבצד אחד מנקב את מכל הבירה (בן שני הליטרים בלבד) ובצד השני נכנס לתוך ברז המזיגה. כלומר, עם כל החלפה של מכל אתה מקבל לא רק בירה טרייה, אלא גם צנרת חדשה. ומי שבילה כמוני שעות עם מומחים שפירקו והרכיבו צנרת מזיגה כדי לנקותה, יידע להעריך את המשפט האחרון.

האם יש דבר כזה "טוב מדי" בחיים? סופו של הסיפור מלמד שאולי כן. אחרי שבוע בביתי, קלטתי שהצריכה האישית שלי אל מול משחקי היורו שוברת שיאים, במיוחד כשניסיתי להתאים את סוג הבירה לנבחרת. את הולנד קידמתי בכוס של הייניקן צוננת, ומול נבחרת איטליה התפנקתי על כוס של מוראטי, עם ראש קצף מושלם כפסגות המושלגות של הדולומיטים ביום אביב, שנתקבל אחרי שמזגתי מזיגה אטית, שבמהלכה עצמתי את העיניים וחשבתי על מתי לנדשטיין המנוח, המוזג המיתולוגי, מה שרק העצים את הרגע.

אז מה רע, אתם שואלים? מקץ שבועיים של הנאה מטורפת, הרגשתי כמו מי שמטפל במשבר גיל ה־50 שלו באמצעות מערכת יחסית סימולטנית עם האחיות חדיד (האנטי־ישראליות שלהן רק הוסיפה עניין לפנטזיה, אם אתם מוכרחים לדעת עוד פרטים). החלטתי להעביר את הפלא הטכנולוגי אל המטבחון במקום העבודה. מעתה יוכלו עמיתיי להפוך כל הפסקת קפה להפי־אוור בפוטנציה, ולפנות אותי לשכנע את בלה וג'יג'י שדו־קיום עם תל אביבי מזדקן הוא הפתרון השפוי היחיד ליחסים בין העמים.